תנ"ך מנוקד

תנ"ך - דברי הימים - הכול
דברי הימים א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט - דברי הימים ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו

דברי הימים א פרק כא

א ויעמד שטן, על-ישראל; ויסת, את-דויד, למנות, את-ישראל. ב ויאמר דויד אל-יואב, ואל-שרי העם, לכו ספרו את-ישראל, מבאר שבע ועד-דן; והביאו אלי, ואדעה את-מספרם. ג ויאמר יואב, יוסף יהוה על-עמו כהם מאה פעמים--הלא אדני המלך, כלם לאדני לעבדים; למה יבקש זאת אדני, למה יהיה לאשמה לישראל. ד ודבר-המלך, חזק על-יואב; ויצא יואב, ויתהלך בכל-ישראל, ויבא, ירושלם. ה ויתן יואב את-מספר מפקד-העם, אל-דויד; ויהי כל-ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש, שלף חרב, ויהודה, ארבע מאות ושבעים אלף איש שלף חרב. ו ולוי, ובנימן, לא פקד, בתוכם: כי-נתעב דבר-המלך, את-יואב. ז וירע בעיני האלהים, על-הדבר הזה; ויך, את-ישראל. {ס} ח ויאמר דויד, אל-האלהים, חטאתי מאד, אשר עשיתי את-הדבר הזה; ועתה, העבר-נא את-עוון עבדך, כי נסכלתי, מאד. {פ}

ט וידבר יהוה אל-גד, חזה דויד לאמר. י לך ודברת אל-דויד לאמר, כה אמר יהוה, שלוש, אני נטה עליך: בחר-לך אחת מהנה, ואעשה-לך. יא ויבא גד, אל-דויד; ויאמר לו כה-אמר יהוה, קבל-לך. יב אם-שלוש שנים רעב, ואם-שלשה חדשים נספה מפני-צריך וחרב אויביך למשגת, ואם-שלשת ימים חרב יהוה ודבר בארץ, ומלאך יהוה משחית בכל-גבול ישראל: ועתה ראה, מה-אשיב את-שלחי דבר. {ס} יג ויאמר דויד אל-גד, צר-לי מאד; אפלה-נא ביד-יהוה, כי-רבים רחמיו מאד, וביד-אדם, אל-אפל. יד ויתן יהוה דבר, בישראל; ויפל, מישראל, שבעים אלף, איש. טו וישלח האלהים מלאך לירושלם, להשחיתה, וכהשחית ראה יהוה וינחם על-הרעה, ויאמר למלאך המשחית רב עתה הרף ידך; ומלאך יהוה עמד, עם-גרן ארנן היבוסי. {ס} טז וישא דויד את-עיניו, וירא את-מלאך יהוה עמד בין הארץ ובין השמים, וחרבו שלופה בידו, נטויה על-ירושלם; ויפל דויד והזקנים מכסים בשקים, על-פניהם. יז ויאמר דויד אל-האלהים הלא אני אמרתי למנות בעם, ואני-הוא אשר-חטאתי והרע הרעותי, ואלה הצאן, מה עשו; יהוה אלהי, תהי נא ידך בי ובבית אבי, ובעמך, לא למגפה. {ס} יח ומלאך יהוה אמר אל-גד, לאמר לדויד: כי יעלה דויד, להקים מזבח ליהוה, בגרן, ארנן היבסי. יט ויעל דויד בדבר-גד, אשר דבר בשם יהוה. כ וישב ארנן, וירא את-המלאך, וארבעת בניו עמו, מתחבאים; וארנן, דש חטים. כא ויבא דויד, עד-ארנן; ויבט ארנן, וירא את-דויד, ויצא מן-הגרן, וישתחו לדויד אפים ארצה. כב ויאמר דויד אל-ארנן, תנה-לי מקום הגרן, ואבנה-בו מזבח, ליהוה; בכסף מלא תנהו לי, ותעצר המגפה מעל העם. כג ויאמר ארנן אל-דויד קח-לך, ויעש אדני המלך הטוב בעיניו; ראה נתתי הבקר לעלות, והמורגים לעצים והחטים למנחה--הכל נתתי. כד ויאמר המלך דויד, לארנן, לא, כי-קנה אקנה בכסף מלא: כי לא-אשא אשר-לך, ליהוה, והעלות עולה, חנם. כה ויתן דויד לארנן, במקום, שקלי זהב, משקל שש מאות. כו ויבן שם דויד מזבח ליהוה, ויעל עלות ושלמים; ויקרא, אל-יהוה, ויענהו באש מן-השמים, על מזבח העלה. {ס} כז ויאמר יהוה למלאך, וישב חרבו אל-נדנה. כח בעת ההיא--בראות דויד כי-ענהו יהוה, בגרן ארנן היבוסי; ויזבח, שם. כט ומשכן יהוה אשר-עשה משה במדבר, ומזבח העולה--בעת ההיא: בבמה, בגבעון. ל ולא-יכל דויד ללכת לפניו, לדרש אלהים: כי נבעת--מפני, חרב מלאך יהוה. {ס}