תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ישעיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו

ישעיהו פרק נא

א שמעו אליי רודפי צדק, מבקשי יהוה; הביטו אל־צור חוצבתם, ואל־מקבת בור נוקרתם. ב הביטו אל־אברהם אביכם, ואל־שרה תחוללכם: כי־אחד קראתיו, ואברכהו וארבהו. ג כי־ניחם יהוה ציון, ניחם כל־חורבותיה, וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן־יהוה; ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה. {ס}

ד הקשיבו אליי עמי, ולאומי אליי האזינו: כי תורה, מאיתי תצא, ומשפטי, לאור עמים ארגיע. ה קרוב צדקי יצא ישעי, וזרועיי עמים ישפוטו; אליי איים יקוו, ואל־זרועי ייחלון. ו שאו לשמיים עיניכם והביטו אל־הארץ מתחת, כי־שמיים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה--ויושביה, כמו־כן ימותון; וישועתי לעולם תהיה, וצדקתי לא תיחת. {פ}

ז שמעו אליי יודעי צדק, עם תורתי בליבם: אל־תיראו חרפת אנוש, ומגידופותם אל־תיחתו. ח כי כבגד יאכלם עש, וכצמר יאכלם סס; וצדקתי לעולם תהיה, וישועתי לדור דורים. {ס}

ט עורי עורי לבשי־עוז, זרוע יהוה--עורי כימי קדם, דורות עולמים; הלוא את־היא המחצבת רהב, מחוללת תנין. י הלוא את־היא המחרבת ים, מי תהום רבה; השמה, מעמקי־ים--דרך, לעבור גאולים. יא ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם, על־ראשם; ששון ושמחה ישיגון, נסו יגון ואנחה. {ס}

יב אנוכי אנוכי הוא, מנחמכם; מי־את ותיראי מאנוש ימות, ומבן־אדם חציר יינתן. יג ותשכח יהוה עושך, נוטה שמיים ויוסד ארץ, ותפחד תמיד כל־היום מפני חמת המציק, כאשר כונן להשחית; ואיה, חמת המציק. יד מיהר צועה, להיפתח; ולא־ימות לשחת, ולא יחסר לחמו. טו ואנוכי, יהוה אלוהיך, רוגע הים, ויהמו גליו; יהוה צבאות, שמו. טז ואשים דבריי בפיך, ובצל ידי כיסיתיך; לנטוע שמיים וליסוד ארץ, ולאמור לציון עמי־אתה. {ס}

יז התעוררי התעוררי, קומי ירושלים, אשר שתית מיד יהוה, את־כוס חמתו; את־קובעת כוס התרעלה, שתית--מצית. יח אין־מנהל לה, מכל־בנים ילדה; ואין מחזיק בידה, מכל־בנים גידלה. יט שתיים הנה קוראותייך, מי ינוד לך; השוד והשבר והרעב והחרב, מי אנחמך. כ בנייך עולפו שכבו, בראש כל־חוצות--כתוא מכמר; המלאים חמת־יהוה, גערת אלוהייך. כא לכן שמעי־נא זאת, ענייה; ושכורת, ולא מיין. {פ}

כב כה־אמר אדונייך יהוה, ואלוהייך יריב עמו, הנה לקחתי מידך, את־כוס התרעלה--את־קובעת כוס חמתי, לא־תוסיפי לשתותה עוד. כג ושמתיה ביד־מוגייך, אשר־אמרו לנפשך שחי ונעבורה; ותשימי כארץ גווך, וכחוץ לעוברים. {פ}