תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ישעיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו

ישעיהו פרק ו

א בשנת־מות המלך עוזייהו, ואראה את־אדוניי יושב על־כיסא רם ונישא; ושוליו, מלאים את־ההיכל. ב שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפיים שש כנפיים לאחד: בשתיים יכסה פניו, ובשתיים יכסה רגליו--ובשתיים יעופף. ג וקרא זה אל־זה ואמר, קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות; מלוא כל־הארץ, כבודו. ד וינועו אמות הסיפים, מקול הקורא; והבית, יימלא עשן. ה ואומר אוי־לי כי־נדמיתי, כי איש טמא־שפתיים אנוכי, ובתוך עם־טמא שפתיים, אנוכי יושב: כי, את־המלך יהוה צבאות--ראו עיניי. ו ויעף אליי, אחד מן־השרפים, ובידו, רצפה; במלקחיים--לקח, מעל המזבח. ז ויגע על־פי--ויאמר, הנה נגע זה על־שפתיך; וסר עוונך, וחטאתך תכופר. ח ואשמע את־קול אדוניי, אומר, את־מי אשלח, ומי ילך־לנו; ואומר, הנני שלחני. ט ויאמר, לך ואמרת לעם הזה: שמעו שמוע ואל־תבינו, וראו ראה ואל־תדעו. י השמן לב־העם הזה, ואוזניו הכבד ועיניו השע: פן־יראה בעיניו ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין ושב--ורפא לו. יא ואומר, עד־מתיי אדוניי; ויאמר עד אשר אם־שאו ערים מאין יושב, ובתים מאין אדם, והאדמה, תישאה שממה. יב וריחק יהוה, את־האדם; ורבה העזובה, בקרב הארץ. יג ועוד בה עשירייה, ושבה והייתה לבער: כאלה וכאלון, אשר בשלכת מצבת בם--זרע קודש, מצבתה. {פ}