תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ישעיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו

ישעיהו פרק י

א הוי החוקקים, חקקי־אוון; ומכתבים עמל, כיתבו. ב להטות מדין, דלים, ולגזול, משפט עניי עמי--להיות אלמנות שללם, ואת־יתומים יבוזו. ג ומה־תעשו ליום פקודה, ולשואה ממרחק תבוא: על־מי תנוסו לעזרה, ואנה תעזבו כבודכם. ד בלתי כרע תחת אסיר, ותחת הרוגים ייפולו; בכל־זאת לא־שב אפו, ועוד ידו נטויה. {פ}

ה הוי אשור, שבט אפי; ומטה־הוא בידם, זעמי. ו בגוי חנף אשלחנו, ועל־עם עברתי אצוונו--לשלול שלל ולבוז בז, ולשומו מרמס כחומר חוצות. ז והוא לא־כן ידמה, ולבבו לא־כן יחשוב: כי להשמיד בלבבו, ולהכרית גויים לא מעט. ח כי, יאמר: הלוא שריי יחדיו, מלכים. ט הלוא ככרכמיש, כלנו: אם־לא כארפד חמת, אם־לא כדמשק שומרון. י כאשר מצאה ידי, לממלכות האליל; ופסיליהם, מירושלים ומשומרון. יא הלוא, כאשר עשיתי לשומרון--ולאליליה: כן אעשה לירושלים, ולעצביה. {פ}

יב והיה, כי־יבצע אדוניי את־כל־מעשהו, בהר ציון, ובירושלים--אפקוד, על־פרי־גודל לבב מלך־אשור, ועל־תפארת, רום עיניו. יג כי אמר, בכוח ידי עשיתי, ובחכמתי, כי נבונותי; ואסיר גבולות עמים, ועתודותיהם שושתי, ואוריד כאביר, יושבים. יד ותמצא כקן ידי, לחיל העמים, וכאסוף ביצים עזובות, כל־הארץ אני אספתי; ולא היה נודד כנף, ופוצה פה ומצפצף. טו היתפאר, הגרזן, על, החוצב בו: אם־יתגדל המשור, על־מניפו, כהניף שבט ואת־מרימיו, כהרים מטה לא־עץ. {פ}

טז לכן ישלח האדון יהוה צבאות, במשמניו--רזון; ותחת כבודו ייקד יקוד, כיקוד אש. יז והיה אור־ישראל לאש, וקדושו ללהבה; ובערה, ואכלה שיתו ושמירו--ביום אחד. יח וכבוד יערו וכרמילו, מנפש ועד־בשר יכלה; והיה, כמסוס נוסס. יט ושאר עץ יערו, מספר יהיו; ונער, יכתבם. {ס}

כ והיה ביום ההוא, לא־יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית־יעקוב, להישען, על־מכהו; ונשען, על־יהוה קדוש ישראל--באמת. כא שאר ישוב, שאר יעקוב--אל־אל, גיבור. כב כי אם־יהיה עמך ישראל, כחול הים--שאר, ישוב בו; כיליון חרוץ, שוטף צדקה. כג כי כלה, ונחרצה--אדוניי יהוה צבאות, עושה בקרב כל־הארץ. {פ}

כד לכן, כה־אמר אדוניי יהוה צבאות, אל־תירא עמי יושב ציון, מאשור; בשבט יכך, ומטהו יישא־עליך בדרך מצריים. כה כי־עוד, מעט מזער, וכלה זעם, ואפי על־תבליתם. כו ועורר עליו יהוה צבאות, שוט, כמכת מדיין, בצור עורב; ומטהו, על־הים, ונשאו, בדרך מצריים. כז והיה ביום ההוא, יסור סובולו מעל שכמך, ועולו, מעל צווארך; וחובל עול, מפני־שמן. כח בא על־עיית, עבר במגרון; למכמש, יפקיד כליו. כט עברו, מעברה, גבע, מלון לנו; חרדה, הרמה--גבעת שאול, נסה. ל צהלי קולך, בת־גלים; הקשיבי לישה, ענייה ענתות. לא נדדה, מדמנה; יושבי הגבים, העיזו. לב עוד היום, בנוב לעמוד; ינופף ידו הר בת־ציון, גבעת ירושלים. {פ}

לג הנה האדון יהוה צבאות, מסעף פורה במערצה; ורמי הקומה גדועים, והגבוהים ישפלו. לד וניקף סבכי היער, בברזל; והלבנון, באדיר ייפול. {ס}