תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ישעיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו

ישעיהו פרק יד

א כי ירחם יהוה את־יעקוב, ובחר עוד בישראל, והניחם, על־אדמתם; ונלווה הגר עליהם, ונספחו על־בית יעקוב. ב ולקחום עמים, והביאום אל־מקומם, והתנחלום בית־ישראל על אדמת יהוה, לעבדים ולשפחות; והיו שובים לשוביהם, ורדו בנוגשיהם. {ס}

ג והיה, ביום הניח יהוה לך, מעוצבך, ומרוגזך--ומן־העבודה הקשה, אשר עובד־בך. ד ונשאת המשל הזה, על־מלך בבל--ואמרת: איך שבת נוגש, שבתה מדהבה. ה שבר יהוה, מטה רשעים--שבט, מושלים. ו מכה עמים בעברה, מכת בלתי סרה; רודה באף גויים, מורדף בלי חשך. ז נחה שקטה, כל־הארץ; פצחו, רינה. ח גם־ברושים שמחו לך, ארזי לבנון; מאז שכבת, לא־יעלה הכורת עלינו. ט שאול, מתחת רגזה לך--לקראת בואך; עורר לך רפאים, כל־עתודי ארץ--הקים מכיסאותם, כול מלכי גויים. י כולם יענו, ויאמרו אליך: גם־אתה חולית כמונו, אלינו נמשלת. יא הורד שאול גאונך, המיית נבליך; תחתיך יוצע רימה, ומכסיך תולעה. יב איך נפלת משמיים, היליל בן־שחר; נגדעת לארץ, חולש על־גויים. יג ואתה אמרת בלבבך, השמיים אעלה--ממעל לכוכבי־אל, ארים כיסאי; ואשב בהר־מועד, בירכתי צפון. יד אעלה, על־במותי עב; אידמה, לעליון. טו אך אל־שאול תורד, אל־ירכתי־בור. טז רואיך אליך ישגיחו, אליך יתבוננו: הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות. יז שם תבל כמדבר, ועריו הרס; אסיריו, לא־פתח ביתה. יח כל־מלכי גויים, כולם--שכבו בכבוד, איש בביתו. יט ואתה הושלכת מקברך, כנצר נתעב--לבוש הרוגים, מטועני חרב; יורדי אל־אבני־בור, כפגר מובס. כ לא־תיחד איתם בקבורה, כי־ארצך שיחת עמך הרגת; לא־ייקרא לעולם, זרע מרעים. כא הכינו לבניו מטבח, בעוון אבותם; בל־יקומו וירשו ארץ, ומלאו פני־תבל ערים. כב וקמתי עליהם, נאום יהוה צבאות; והכרתי לבבל שם ושאר, ונין ונכד--נאום־יהוה. כג ושמתיה למורש קיפוד, ואגמי־מים; וטיאטאתיה במטאטא השמד, נאום יהוה צבאות. {ס}

כד נשבע יהוה צבאות, לאמור: אם־לא כאשר דימיתי, כן הייתה, וכאשר יעצתי, היא תקום. כה לשבור אשור בארצי, ועל־הריי אבוסנו; וסר מעליהם, עולו, וסובולו, מעל שכמו יסור. כו זאת העצה היעוצה, על־כל־הארץ; וזאת היד הנטויה, על־כל־הגויים. כז כי־יהוה צבאות יעץ, ומי יפר; וידו הנטויה, ומי ישיבנה. {פ}

כח בשנת־מות, המלך אחז, היה, המשא הזה. כט אל־תשמחי פלשת כולך, כי נשבר שבט מכך: כי־משורש נחש ייצא צפע, ופרייו שרף מעופף. ל ורעו בכורי דלים, ואביונים לבטח ירבצו; והמתי ברעב שורשך, ושאריתך יהרוג. לא הילילי שער זעקי־עיר, נמוג פלשת כולך: כי מצפון עשן בא, ואין בודד במועדיו. לב ומה־יענה, מלאכי־גוי: כי יהוה ייסד ציון, ובה יחסו עניי עמו. {פ}