תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ישעיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו

ישעיהו פרק ה

א אשירה נא לידידי, שירת דודי לכרמו: כרם היה לידידי, בקרן בן־שמן. ב ויעזקהו ויסקלהו, וייטעהו שורק, וייבן מגדל בתוכו, וגם־יקב חצב בו; ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים. ג ועתה יושב ירושלים, ואיש יהודה--שפטו־נא, ביני ובין כרמי. ד מה־לעשות עוד לכרמי, ולא עשיתי בו: מדוע קיוויתי לעשות ענבים, ויעש באושים. ה ועתה אודיעה־נא אתכם, את אשר־אני עושה לכרמי: הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס. ו ואשיתהו בתה, לא ייזמר ולא ייעדר, ועלה שמיר, ושית; ועל העבים אצווה, מהמטיר עליו מטר. ז כי כרם יהוה צבאות, בית ישראל, ואיש יהודה, נטע שעשועיו; ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה. {פ}

ח הוי, מגיעי בית בבית--שדה בשדה, יקריבו: עד אפס מקום, והושבתם לבדכם בקרב הארץ. ט באוזניי, יהוה צבאות: אם־לא בתים רבים, לשמה יהיו--גדולים וטובים, מאין יושב. י כי, עשרת צמדי־כרם, יעשו, בת אחת; וזרע חומר, יעשה איפה. {ס}

יא הוי משכימי בבוקר, שיכר ירדופו; מאחרי בנשף, יין ידליקם. יב והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין--משתיהם; ואת פועל יהוה לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו. יג לכן גלה עמי, מבלי־דעת; וכבודו מתי רעב, והמונו ציחה צמא. יד לכן, הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה, לבלי־חוק; וירד הדרה והמונה ושאונה, ועלז בה. טו ויישח אדם, וישפל־איש; ועיני גבוהים, תשפלנה. טז ויגבה יהוה צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה. יז ורעו כבשים, כדוברם; וחורבות מחים, גרים יאכלו. {ס}

יח הוי מושכי העוון, בחבלי השוא; וכעבות העגלה, חטאה. יט האומרים, ימהר יחישה מעשהו--למען נראה; ותקרב ותבואה, עצת קדוש ישראל--ונדעה. {פ}

כ הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע: שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר. {ס}

כא הוי, חכמים בעיניהם; ונגד פניהם, נבונים. {ס}

כב הוי, גיבורים לשתות יין; ואנשי־חיל, למסוך שיכר. כג מצדיקי רשע, עקב שוחד; וצדקת צדיקים, יסירו ממנו. {פ}

כד לכן כאכול קש לשון אש, וחשש להבה ירפה, שורשם כמק יהיה, ופרחם כאבק יעלה: כי מאסו, את תורת יהוה צבאות, ואת אמרת קדוש־ישראל, ניאצו. כה על־כן חרה אף־יהוה בעמו ויט ידו עליו ויכהו, וירגזו ההרים, ותהי נבלתם כסוחה, בקרב חוצות; בכל־זאת לא־שב אפו, ועוד ידו נטויה. כו ונשא־נס לגויים מרחוק, ושרק לו מקצה הארץ; והנה מהרה, קל יבוא. כז אין־עייף ואין־כושל בו, לא ינום ולא יישן; ולא נפתח איזור חלציו, ולא ניתק שרוך נעליו. כח אשר חיציו שנונים, וכל־קשתותיו דרוכות; פרסות סוסיו כצר נחשבו, וגלגיליו כסופה. כט שאגה לו, כלביא; ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף, ויפליט ואין מציל. ל וינהום עליו ביום ההוא, כנהמת־ים; וניבט לארץ, והנה־חושך, צר ואור, חשך בעריפיה. {פ}