תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ג

א לאמר הן ישלח איש את-אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש-אחר, הישוב אליה עוד--הלוא חנוף תחנף, הארץ ההיא; ואת, זנית רעים רבים--ושוב אלי, נאם-יהוה. ב שאי-עיניך על-שפים וראי, איפה לא שגלת שכבת--על-דרכים ישבת להם, כערבי במדבר; ותחניפי ארץ, בזנותיך וברעתך. ג וימנעו רבבים, ומלקוש לוא היה; ומצח אשה זונה היה לך, מאנת הכלם. ד הלוא מעתה, קראתי קראת לי אבי; אלוף נערי, אתה. ה הינטר לעולם, אם-ישמר לנצח; הנה דברת ותעשי הרעות, ותוכל. {פ}

ו ויאמר יהוה אלי, בימי יאשיהו המלך, הראית, אשר עשתה משבה ישראל; הלכה היא על-כל-הר גבה, ואל-תחת כל-עץ רענן--ותזני-שם. ז ואמר, אחרי עשותה את-כל-אלה אלי תשוב--ולא-שבה; ותראה ותרא בגודה אחותה, יהודה. ח וארא, כי על-כל-אדות אשר נאפה משבה ישראל, שלחתיה, ואתן את-ספר כריתתיה אליה; ולא יראה בגדה יהודה, אחותה--ותלך, ותזן גם-היא. ט והיה מקל זנותה, ותחנף את-הארץ; ותנאף את-האבן, ואת-העץ. י וגם-בכל-זאת, לא-שבה אלי בגודה אחותה יהודה--בכל-לבה: כי אם-בשקר, נאם-יהוה. {ס}

יא ויאמר יהוה אלי, צדקה נפשה משבה ישראל, מבגדה, יהודה. יב הלך וקראת את-הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משבה ישראל נאם-יהוה--לוא-אפיל פני, בכם: כי-חסיד אני נאם-יהוה, לא אטור לעולם. יג אך דעי עונך, כי ביהוה אלהיך פשעת; ותפזרי את-דרכיך לזרים, תחת כל-עץ רענן, ובקולי לא-שמעתם, נאם-יהוה. יד שובו בנים שובבים נאם-יהוה, כי אנכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושנים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון. טו ונתתי לכם רעים, כלבי; ורעו אתכם, דעה והשכיל. טז והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאם-יהוה--לא-יאמרו עוד ארון ברית-יהוה, ולא יעלה על-לב; ולא יזכרו-בו ולא יפקדו, ולא יעשה עוד. יז בעת ההיא, יקראו לירושלם כסא יהוה, ונקוו אליה כל-הגוים לשם יהוה, לירושלם; ולא-ילכו עוד--אחרי, שררות לבם הרע. {ס}

יח בימים ההמה, ילכו בית-יהודה על-בית ישראל; ויבאו יחדו, מארץ צפון, על-הארץ, אשר הנחלתי את-אבותיכם. יט ואנכי אמרתי, איך אשיתך בבנים, ואתן-לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גוים; ואמר, אבי תקראו- תקראי- לי, ומאחרי, לא תשובו תשובי. כ אכן בגדה אשה, מרעה; כן בגדתם בי בית ישראל, נאם-יהוה. כא קול על-שפיים נשמע, בכי תחנוני בני ישראל: כי העוו את-דרכם, שכחו את-יהוה אלהיהם. כב שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם; הננו אתנו לך, כי אתה יהוה אלהינו. כג אכן לשקר מגבעות, המון הרים; אכן ביהוה אלהינו, תשועת ישראל. כד והבשת, אכלה את-יגיע אבותינו--מנעורינו: את-צאנם, ואת-בקרם, את-בניהם, ואת-בנותיהם. כה נשכבה בבשתנו, ותכסנו כלמתנו--כי ליהוה אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו, מנעורינו ועד-היום הזה; ולא שמענו, בקול יהוה אלהינו. {ס}