תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק נא

א כה, אמר יהוה, הנני מעיר על-בבל, ואל-ישבי לב קמי--רוח, משחית. ב ושלחתי לבבל זרים וזרוה, ויבקקו את-ארצה: כי-היו עליה מסביב, ביום רעה. ג אל-ידרך ידרך הדרך קשתו, ואל-יתעל בסרינו; ואל-תחמלו, אל-בחריה--החרימו, כל-צבאה. ד ונפלו חללים, בארץ כשדים; ומדקרים, בחוצותיה. ה כי לא-אלמן ישראל ויהודה, מאלהיו--מיהוה, צבאות: כי ארצם מלאה אשם, מקדוש ישראל. ו נסו מתוך בבל, ומלטו איש נפשו--אל-תדמו, בעונה: כי עת נקמה היא, ליהוה--גמול, הוא משלם לה. ז כוס-זהב בבל, ביד-יהוה--משכרת, כל-הארץ: מיינה שתו גוים, על-כן יתהללו גוים. ח פתאם נפלה בבל, ותשבר; הילילו עליה, קחו צרי למכאובה--אולי, תרפא. ט רפאנו את-בבל, ולא נרפתה--עזבוה, ונלך איש לארצו: כי-נגע אל-השמים משפטה, ונשא עד-שחקים. י הוציא יהוה, את-צדקתינו; באו ונספרה בציון, את-מעשה יהוה אלהינו. {ס}

יא הברו החצים, מלאו השלטים--העיר יהוה את-רוח מלכי מדי, כי-על-בבל מזמתו להשחיתה: כי-נקמת יהוה היא, נקמת היכלו. יב אל-חומת בבל שאו-נס, החזיקו המשמר--הקימו שמרים, הכינו הארבים: כי, גם-זמם יהוה--גם-עשה, את אשר-דבר אל-ישבי בבל. יג שכנתי שכנת על-מים רבים, רבת אוצרת; בא קצך, אמת בצעך. יד נשבע יהוה צבאות, בנפשו: כי אם-מלאתיך אדם כילק, וענו עליך הידד. {ס}

טו עשה ארץ בכחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמים. טז לקול תתו המון מים, בשמים, ויעל נשאים, מקצה-ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאצרתיו. יז נבער כל-אדם מדעת, הביש כל-צרף מפסל: כי שקר נסכו, ולא-רוח בם. יח הבל המה, מעשה תעתעים; בעת פקדתם, יאבדו. יט לא-כאלה חלק יעקוב, כי-יוצר הכל הוא--ושבט, נחלתו: יהוה צבאות, שמו. {פ}

כ מפץ-אתה לי, כלי מלחמה; ונפצתי בך גוים, והשחתי בך ממלכות. כא ונפצתי בך, סוס ורכבו; ונפצתי בך, רכב ורכבו. כב ונפצתי בך איש ואשה, ונפצתי בך זקן ונער; ונפצתי בך, בחור ובתולה. כג ונפצתי בך רעה ועדרו, ונפצתי בך אכר וצמדו; ונפצתי בך, פחות וסגנים. כד ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים, את כל-רעתם אשר-עשו בציון--לעיניכם: נאם, יהוה. {ס}

כה הנני אליך הר המשחית, נאם-יהוה, המשחית, את-כל-הארץ; ונטיתי את-ידי עליך, וגלגלתיך מן-הסלעים, ונתתיך, להר שרפה. כו ולא-יקחו ממך אבן לפנה, ואבן למוסדות: כי-שממות עולם תהיה, נאם-יהוה. כז שאו-נס בארץ, תקעו שופר בגוים קדשו עליה גוים--השמיעו עליה ממלכות אררט, מני ואשכנז; פקדו עליה טפסר, העלו-סוס כילק סמר. כח קדשו עליה גוים את-מלכי מדי, את-פחותיה ואת-כל-סגניה, ואת, כל-ארץ ממשלתו. כט ותרעש הארץ, ותחל: כי קמה על-בבל, מחשבות יהוה, לשום את-ארץ בבל לשמה, מאין יושב. ל חדלו גבורי בבל להלחם, ישבו במצדות--נשתה גבורתם, היו לנשים; הציתו משכנתיה, נשברו בריחיה. לא רץ לקראת-רץ ירוץ, ומגיד לקראת מגיד--להגיד למלך בבל, כי-נלכדה עירו מקצה. לב והמעברות נתפשו, ואת-האגמים שרפו באש; ואנשי המלחמה, נבהלו. {ס}

לג כי כה אמר יהוה צבאות, אלהי ישראל, בת-בבל, כגרן עת הדריכה: עוד מעט, ובאה עת-הקציר לה. לד אכלנו אכלני הממנו הממני, נבוכדראצר מלך בבל, הציגנו הציגני כלי ריק, בלענו בלעני כתנין מלא כרשו מעדני; הדיחנו הדיחני. לה חמסי ושארי על-בבל, תאמר ישבת ציון; ודמי אל-ישבי כשדים, תאמר ירושלם. {ס}

לו לכן, כה אמר יהוה, הנני-רב את-ריבך, ונקמתי את-נקמתך; והחרבתי, את-ימה, והבשתי, את-מקורה. לז והיתה בבל לגלים מעון-תנים שמה ושרקה, מאין יושב. לח יחדו, ככפרים ישאגו; נערו, כגורי אריות. לט בחמם אשית את-משתיהם, והשכרתים למען יעלזו, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו--נאם, יהוה. מ אורידם, ככרים לטבוח--כאילים, עם-עתודים. מא איך נלכדה ששך, ותתפש תהלת כל-הארץ; איך היתה לשמה בבל, בגוים. מב עלה על-בבל, הים; בהמון גליו, נכסתה. מג היו עריה לשמה, ארץ ציה וערבה: ארץ, לא-ישב בהן כל-איש, ולא-יעבר בהן, בן-אדם. מד ופקדתי על-בל בבבל, והצאתי את-בלעו מפיו, ולא-ינהרו אליו עוד, גוים; גם-חומת בבל, נפלה. מה צאו מתוכה עמי, ומלטו איש את-נפשו--מחרון, אף-יהוה. מו ופן-ירך לבבכם ותיראו, בשמועה הנשמעת בארץ; ובא בשנה השמועה, ואחריו בשנה השמועה, וחמס בארץ, ומשל על-משל. מז לכן, הנה ימים באים, ופקדתי על-פסילי בבל, וכל-ארצה תבוש; וכל-חלליה, יפלו בתוכה. מח ורננו על-בבל שמים וארץ, וכל אשר בהם: כי מצפון יבוא-לה השודדים, נאם-יהוה. מט גם-בבל, לנפל חללי ישראל; גם-לבבל נפלו, חללי כל-הארץ. נ פלטים מחרב, הלכו אל-תעמדו; זכרו מרחוק את-יהוה, וירושלם תעלה על-לבבכם. נא בשנו כי-שמענו חרפה, כסתה כלמה פנינו: כי באו זרים, על-מקדשי בית יהוה. {פ}

נב לכן הנה-ימים באים, נאם-יהוה, ופקדתי, על-פסיליה; ובכל-ארצה, יאנק חלל. נג כי-תעלה בבל השמים, וכי תבצר מרום עזה: מאתי, יבאו שדדים לה--נאם-יהוה. {ס}

נד קול זעקה, מבבל; ושבר גדול, מארץ כשדים. נה כי-שדד יהוה את-בבל, ואבד ממנה קול גדול; והמו גליהם כמים רבים, נתן שאון קולם. נו כי בא עליה על-בבל, שודד, ונלכדו גבוריה, חתתה קשתותם: כי אל גמלות יהוה, שלם ישלם. נז והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה, וגבוריה, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו: נאם-המלך--יהוה צבאות, שמו. {ס}

נח כה-אמר יהוה צבאות, חמות בבל הרחבה ערער תתערער, ושעריה הגבהים, באש יצתו; ויגעו עמים בדי-ריק ולאמים בדי-אש, ויעפו. {ס}

נט הדבר אשר-צוה ירמיהו הנביא, את-שריה בן-נריה בן-מחסיה, בלכתו את-צדקיהו מלך-יהודה בבל, בשנת הרבעית למלכו; ושריה, שר מנוחה. ס ויכתב ירמיהו, את כל-הרעה אשר-תבוא אל-בבל--אל-ספר אחד; את כל-הדברים האלה, הכתבים אל-בבל. סא ויאמר ירמיהו, אל-שריה: כבאך בבל--וראית, וקראת את כל-הדברים האלה. סב ואמרת, יהוה אתה דברת אל-המקום הזה להכריתו, לבלתי היות-בו יושב, למאדם ועד-בהמה: כי-שממות עולם, תהיה. סג והיה, ככלתך, לקרא, את-הספר הזה; תקשר עליו אבן, והשלכתו אל-תוך פרת. סד ואמרת, ככה תשקע בבל ולא-תקום מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה--ויעפו: עד-הנה, דברי ירמיהו. {פ}