תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק מח

א למואב כה-אמר יהוה צבאות אלהי ישראל, הוי אל-נבו כי שדדה, הבישה נלכדה, קריתים; הבישה המשגב, וחתה. ב אין עוד, תהלת מואב--בחשבון חשבו עליה רעה, לכו ונכריתנה מגוי; גם-מדמן תדמי, אחריך תלך חרב. ג קול צעקה, מחרונים--שד, ושבר גדול. ד נשברה, מואב; השמיעו זעקה, צעוריה צעיריה. ה כי מעלה הלחות הלחית, בבכי יעלה-בכי: כי במורד חורנים, צרי צעקת-שבר שמעו. ו נסו, מלטו נפשכם; ותהיינה, כערוער במדבר. ז כי יען בטחך במעשיך, ובאוצרותיך, גם-את, תלכדי; ויצא כמיש כמוש בגולה, כהניו ושריו יחד יחדו. ח ויבא שדד אל-כל-עיר, ועיר לא תמלט, ואבד העמק, ונשמד המישר--אשר, אמר יהוה. ט תנו-ציץ למואב, כי נצא תצא; ועריה לשמה תהיינה, מאין יושב בהן. י ארור, עשה מלאכת יהוה--רמיה; וארור, מנע חרבו מדם. יא שאנן מואב מנעוריו, ושקט הוא אל-שמריו, ולא-הורק מכלי אל-כלי, ובגולה לא הלך; על-כן, עמד טעמו בו, וריחו, לא נמר. {ס}

יב לכן הנה-ימים באים, נאם-יהוה, ושלחתי-לו צעים, וצעהו; וכליו יריקו, ונבליהם ינפצו. יג ובש מואב, מכמוש, כאשר-בשו בית ישראל, מבית אל מבטחם. יד איך, תאמרו, גבורים, אנחנו; ואנשי-חיל, למלחמה. טו שדד מואב ועריה עלה, ומבחר בחוריו ירדו לטבח: נאם-המלך--יהוה צבאות, שמו. טז קרוב איד-מואב, לבוא; ורעתו, מהרה מאד. יז נדו לו כל-סביביו, וכל ידעי שמו; אמרו, איכה נשבר מטה-עז--מקל, תפארה. יח רדי מכבוד ישבי ושבי בצמא, ישבת בת-דיבון: כי-שדד מואב עלה בך, שחת מבצריך. יט אל-דרך עמדי וצפי, יושבת ערוער; שאלי-נס ונמלטה, אמרי מה-נהיתה. כ הביש מואב כי-חתה, הילילי הילילו וזעקי וזעקו; הגידו בארנון, כי שדד מואב. כא ומשפט בא, אל-ארץ המישר--אל-חלון ואל-יהצה, ועל-מופעת מיפעת. כב ועל-דיבון ועל-נבו, ועל-בית דבלתים. כג ועל קריתים ועל-בית גמול, ועל-בית מעון. כד ועל-קריות, ועל-בצרה; ועל, כל-ערי ארץ מואב--הרחקות, והקרבות. כה נגדעה קרן מואב, וזרעו נשברה--נאם, יהוה. כו השכירהו, כי על-יהוה הגדיל; וספק מואב בקיאו, והיה לשחק גם-הוא. כז ואם לוא השחק, היה לך ישראל, אם-בגנבים, נמצאה נמצא: כי-מדי דבריך בו, תתנודד. כח עזבו ערים ושכנו בסלע, ישבי מואב; והיו כיונה, תקנן בעברי פי-פחת. כט שמענו גאון-מואב, גאה מאד: גבהו וגאונו וגאותו, ורם לבו. ל אני ידעתי נאם-יהוה, עברתו ולא-כן; בדיו, לא-כן עשו. לא על-כן על-מואב איליל, ולמואב כלה אזעק: אל-אנשי קיר-חרש, יהגה. לב מבכי יעזר אבכה-לך, הגפן שבמה, נטישתיך עברו ים, עד ים יעזר נגעו--על-קיצך ועל-בצירך, שדד נפל. לג ונאספה שמחה וגיל מכרמל, ומארץ מואב; ויין, מיקבים השבתי--לא-ידרך הידד, הידד לא הידד. לד מזעקת חשבון עד-אלעלה, עד-יהץ נתנו קולם--מצער עד-חרנים, עגלת שלשיה: כי גם-מי נמרים, למשמות יהיו. לה והשבתי למואב, נאם-יהוה, מעלה במה, ומקטיר לאלהיו. לו על-כן לבי למואב, כחללים יהמה, ולבי אל-אנשי קיר-חרש, כחלילים יהמה; על-כן יתרת עשה, אבדו. לז כי כל-ראש קרחה, וכל-זקן גרעה; על כל-ידים גדדת, ועל-מתנים שק. לח על כל-גגות מואב וברחבתיה, כלה מספד: כי-שברתי את-מואב, ככלי אין-חפץ בו--נאם-יהוה. לט איך חתה הילילו, איך הפנה-ערף מואב בוש; והיה מואב לשחק ולמחתה, לכל-סביביו. {ס}

מ כי-כה אמר יהוה, הנה כנשר ידאה; ופרש כנפיו, אל-מואב. מא נלכדה, הקריות, והמצדות, נתפשה; והיה לב גבורי מואב, ביום ההוא, כלב, אשה מצרה. מב ונשמד מואב, מעם: כי על-יהוה, הגדיל. מג פחד ופחת, ופח--עליך יושב מואב, נאם-יהוה. מד הניס הנס מפני הפחד, יפל אל-הפחת, והעלה מן-הפחת, ילכד בפח: כי-אביא אליה אל-מואב שנת פקדתם, נאם-יהוה. מה בצל חשבון עמדו, מכח נסים: כי-אש יצא מחשבון, ולהבה מבין סיחון, ותאכל פאת מואב, וקדקד בני שאון. מו אוי-לך מואב, אבד עם-כמוש: כי-לקחו בניך בשבי, ובנתיך בשביה. מז ושבתי שבות-מואב באחרית הימים, נאם-יהוה; עד-הנה, משפט מואב. {ס}