תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ד

א אם-תשוב ישראל נאם-יהוה אלי, תשוב; ואם-תסיר שקוציך מפני, ולא תנוד. ב ונשבעת, חי-יהוה, באמת, במשפט ובצדקה; והתברכו בו גוים, ובו יתהללו. {ס}

ג כי-כה אמר יהוה, לאיש יהודה ולירושלם, נירו לכם, ניר; ואל-תזרעו, אל-קצים. ד המלו ליהוה, והסרו ערלות לבבכם, איש יהודה, וישבי ירושלם: פן-תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה--מפני, רע מעלליכם. ה הגידו ביהודה, ובירושלם השמיעו, ואמרו, ותקעו תקעו שופר בארץ; קראו מלאו ואמרו, האספו ונבואה אל-ערי המבצר. ו שאו-נס ציונה, העיזו אל-תעמדו: כי רעה, אנכי מביא מצפון--ושבר גדול. ז עלה אריה, מסבכו, ומשחית גוים, נסע יצא ממקמו--לשום ארצך לשמה, עריך תצינה מאין יושב. ח על-זאת חגרו שקים, ספדו והילילו: כי לא-שב חרון אף-יהוה, ממנו. {פ}

ט והיה ביום-ההוא נאם-יהוה, יאבד לב-המלך ולב השרים; ונשמו, הכהנים, והנבאים, יתמהו. {ס}

י ואמר אהה אדני יהוה, אכן השא השאת לעם הזה ולירושלם לאמר, שלום, יהיה לכם; ונגעה חרב, עד-הנפש. יא בעת ההיא, יאמר לעם-הזה ולירושלם, רוח צח שפים במדבר, דרך בת-עמי--לוא לזרות, ולוא להבר. יב רוח מלא מאלה, יבוא לי; עתה, גם-אני אדבר משפטים אותם. יג הנה כעננים יעלה, וכסופה מרכבותיו--קלו מנשרים, סוסיו; אוי לנו, כי שדדנו. יד כבסי מרעה לבך ירושלם, למען תושעי: עד-מתי תלין בקרבך, מחשבות אונך. טו כי קול מגיד, מדן; ומשמיע און, מהר אפרים. טז הזכירו לגוים, הנה השמיעו על-ירושלם, נצרים באים, מארץ המרחק; ויתנו על-ערי יהודה, קולם. יז כשמרי שדי, היו עליה מסביב: כי-אתי מרתה, נאם-יהוה. יח דרכך, ומעלליך, עשו אלה, לך; זאת רעתך כי מר, כי נגע עד-לבך. {פ}

יט מעי מעי אחולה אחילה קירות לבי, המה-לי לבי--לא אחרש: כי קול שופר שמעתי שמעת נפשי, תרועת מלחמה. כ שבר על-שבר נקרא, כי שדדה כל-הארץ; פתאם שדדו אהלי, רגע יריעתי. כא עד-מתי, אראה-נס--אשמעה, קול שופר. {פ}

כב כי אויל עמי, אותי לא ידעו--בנים סכלים המה, ולא נבונים המה; חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו. כג ראיתי, את-הארץ, והנה-תהו, ובהו; ואל-השמים, ואין אורם. כד ראיתי, ההרים, והנה, רעשים; וכל-הגבעות, התקלקלו. כה ראיתי, והנה אין האדם; וכל-עוף השמים, נדדו. כו ראיתי, והנה הכרמל המדבר; וכל-עריו, נתצו מפני יהוה--מפני, חרון אפו. {ס}

כז כי-כה אמר יהוה, שממה תהיה כל-הארץ; וכלה, לא אעשה. כח על-זאת תאבל הארץ, וקדרו השמים ממעל--על כי-דברתי זמתי, ולא נחמתי ולא-אשוב ממנה. כט מקול פרש ורמה קשת, ברחת כל-העיר--באו בעבים, ובכפים עלו: כל-העיר עזובה, ואין-יושב בהן איש. ל ואתי ואת שדוד מה-תעשי, כי-תלבשי שני כי-תעדי עדי-זהב כי-תקרעי בפוך עיניך--לשוא, תתיפי: מאסו-בך עגבים, נפשך יבקשו. לא כי קול כחולה שמעתי, צרה כמבכירה--קול בת-ציון תתיפח, תפרש כפיה: אוי-נא לי, כי-עיפה נפשי להרגים. {פ}