תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק נ

א הדבר, אשר דבר יהוה אל-בבל--אל-ארץ כשדים: ביד, ירמיהו הנביא. ב הגידו בגוים והשמיעו ושאו-נס, השמיעו אל-תכחדו; אמרו נלכדה בבל הביש בל, חת מרדך, הבישו עצביה, חתו גלוליה. ג כי עלה עליה גוי מצפון, הוא-ישית את-ארצה לשמה, ולא-יהיה יושב, בה: מאדם ועד-בהמה, נדו הלכו. ד בימים ההמה ובעת ההיא, נאם-יהוה, יבאו בני-ישראל המה ובני-יהודה, יחדו; הלוך ובכו ילכו, ואת-יהוה אלהיהם יבקשו. ה ציון ישאלו, דרך הנה פניהם; באו ונלוו אל-יהוה, ברית עולם לא תשכח. ו צאן אבדות, היה היו עמי--רעיהם התעום, הרים שובבים שובבום; מהר אל-גבעה הלכו, שכחו רבצם. ז כל-מוצאיהם אכלום, וצריהם אמרו לא נאשם; תחת, אשר חטאו ליהוה נוה-צדק, ומקוה אבותיהם, יהוה. {ס}

ח נדו מתוך בבל, ומארץ כשדים יצאו צאו; והיו, כעתודים לפני-צאן. ט כי הנה אנכי מעיר ומעלה על-בבל קהל-גוים גדלים, מארץ צפון, וערכו לה, משם תלכד; חציו כגבור משכיל, לא ישוב ריקם. י והיתה כשדים, לשלל: כל-שלליה ישבעו, נאם-יהוה. יא כי תשמחי תשמחו כי תעלזי תעלזו, שסי נחלתי: כי תפושי תפושו כעגלה דשה, ותצהלי ותצהלו כאברים. יב בושה אמכם מאד, חפרה יולדתכם; הנה אחרית גוים, מדבר ציה וערבה. יג מקצף יהוה לא תשב, והיתה שממה כלה; כל עבר על-בבל, ישם וישרק על-כל-מכותיה. יד ערכו על-בבל סביב, כל-דרכי קשת, ידו אליה, אל-תחמלו אל-חץ: כי ליהוה, חטאה. טו הריעו עליה סביב, נתנה ידה, נפלו אשויתיה אשיותיה, נהרסו חומותיה: כי נקמת יהוה היא הנקמו בה, כאשר עשתה עשו-לה. טז כרתו זורע מבבל, ותפש מגל בעת קציר--מפני, חרב היונה, איש אל-עמו יפנו, ואיש לארצו ינסו. {ס}

יז שה פזורה ישראל, אריות הדיחו; הראשון אכלו, מלך אשור, וזה האחרון עצמו, נבוכדראצר מלך בבל. {פ}

יח לכן, כה-אמר יהוה צבאות אלהי ישראל, הנני פקד אל-מלך בבל, ואל-ארצו--כאשר פקדתי, אל-מלך אשור. יט ושבבתי את-ישראל אל-נוהו, ורעה הכרמל והבשן; ובהר אפרים והגלעד, תשבע נפשו. כ בימים ההם ובעת ההיא נאם-יהוה, יבקש את-עון ישראל ואיננו, ואת-חטאת יהודה, ולא תמצאינה: כי אסלח, לאשר אשאיר. {פ}

כא על-הארץ מרתים עלה עליה, ואל-יושבי פקוד; חרב והחרם אחריהם, נאם-יהוה, ועשה, ככל אשר צויתיך. {ס}

כב קול מלחמה, בארץ--ושבר, גדול. כג איך נגדע וישבר, פטיש כל-הארץ; איך היתה לשמה בבל, בגוים. כד יקשתי לך וגם-נלכדת בבל, ואת לא ידעת; נמצאת, וגם-נתפשת--כי ביהוה, התגרית. כה פתח יהוה את-אוצרו, ויוצא את-כלי זעמו: כי-מלאכה היא, לאדני יהוה צבאות--בארץ כשדים. כו באו-לה מקץ פתחו מאבסיה, סלוה כמו-ערמים והחרימוה; אל-תהי-לה, שארית. כז חרבו, כל-פריה, ירדו, לטבח; הוי עליהם, כי-בא יומם עת פקדתם. {ס}

כח קול נסים ופלטים, מארץ בבל: להגיד בציון, את-נקמת יהוה אלהינו--נקמת, היכלו. כט השמיעו אל-בבל רבים כל-דרכי קשת חנו עליה סביב, אל-יהי- לה פליטה, שלמו-לה כפעלה, ככל אשר עשתה עשו-לה: כי אל-יהוה זדה, אל-קדוש ישראל. ל לכן יפלו בחוריה, ברחבתיה; וכל-אנשי מלחמתה ידמו ביום ההוא, נאם-יהוה. {פ}

לא הנני אליך זדון, נאם-אדני יהוה צבאות: כי בא יומך, עת פקדתיך. לב וכשל זדון ונפל, ואין לו מקים; והצתי אש בעריו, ואכלה כל-סביבתיו. {ס}

לג כה אמר יהוה צבאות, עשוקים בני-ישראל ובני-יהודה יחדו; וכל-שביהם החזיקו בם, מאנו שלחם. לד גאלם חזק, יהוה צבאות שמו--ריב יריב, את-ריבם: למען הרגיע את-הארץ, והרגיז לישבי בבל. לה חרב על-כשדים, נאם-יהוה, ואל-ישבי בבל, ואל-שריה ואל-חכמיה. לו חרב אל-הבדים, ונאלו; חרב אל-גבוריה, וחתו. לז חרב אל-סוסיו ואל-רכבו, ואל-כל-הערב אשר בתוכה--והיו לנשים; חרב אל-אוצרתיה, ובזזו. לח חרב אל-מימיה, ויבשו: כי ארץ פסלים היא, ובאימים יתהללו. לט לכן, ישבו ציים את-איים, וישבו בה, בנות יענה; ולא-תשב עוד לנצח, ולא תשכון עד-דור ודר. מ כמהפכת אלהים את-סדם ואת-עמרה, ואת-שכניה--נאם-יהוה: לא-ישב שם איש, ולא-יגור בה בן-אדם. מא הנה עם בא, מצפון; וגוי גדול ומלכים רבים, יערו מירכתי-ארץ. מב קשת וכידן יחזיקו, אכזרי המה ולא ירחמו--קולם כים יהמה, ועל-סוסים ירכבו; ערוך, כאיש למלחמה, עליך, בת-בבל. מג שמע מלך-בבל את-שמעם, ורפו ידיו; צרה, החזיקתהו--חיל, כיולדה. מד הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל-נוה איתן--כי-ארגעה ארוצם אריצם מעליה, ומי בחור אליה אפקד: כי מי כמוני, ומי יועדני, ומי-זה רעה, אשר יעמד לפני. מה לכן שמעו עצת-יהוה, אשר יעץ אל-בבל, ומחשבותיו, אשר חשב אל-ארץ כשדים: אם-לא יסחבום צעירי הצאן, אם-לא ישים עליהם נוה. מו מקול נתפשה בבל, נרעשה הארץ; וזעקה, בגוים נשמע. {ס}