תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ב

א ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר. ב הלך וקראת באזני ירושלם לאמר, כה אמר יהוה, זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך--לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. ג קדש ישראל ליהוה, ראשית תבואתה; כל-אכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם-יהוה. {פ}

ד שמעו דבר-יהוה, בית יעקב, וכל-משפחות, בית ישראל. ה כה אמר יהוה, מה-מצאו אבותיכם בי עול--כי רחקו, מעלי; וילכו אחרי ההבל, ויהבלו. ו ולא אמרו--איה יהוה, המעלה אתנו מארץ מצרים; המוליך אתנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות--בארץ לא-עבר בה איש, ולא-ישב אדם שם. ז ואביא אתכם אל-ארץ הכרמל, לאכל פריה וטובה; ותבאו ותטמאו את-ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה. ח הכהנים, לא אמרו איה יהוה, ותפשי התורה לא ידעוני, והרעים פשעו בי; והנבאים נבאו בבעל, ואחרי לא-יועלו הלכו. ט לכן, עד אריב אתכם--נאם-יהוה; ואת-בני בניכם, אריב. י כי עברו איי כתיים, וראו, וקדר שלחו והתבוננו, מאד; וראו, הן היתה כזאת. יא ההימיר גוי אלהים, והמה לא אלהים; ועמי המיר כבודו, בלוא יועיל. יב שמו שמים, על-זאת; ושערו חרבו מאד, נאם-יהוה. יג כי-שתים רעות, עשה עמי: אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות--בארת נשברים, אשר לא-יכלו המים. יד העבד, ישראל--אם-יליד בית, הוא: מדוע, היה לבז. טו עליו ישאגו כפרים, נתנו קולם; וישיתו ארצו לשמה, עריו נצתה נצתו מבלי ישב. טז גם-בני-נף, ותחפנס ותחפנחס, ירעוך, קדקד. יז הלוא-זאת, תעשה-לך: עזבך את-יהוה אלהיך, בעת מולכך בדרך. יח ועתה, מה-לך לדרך מצרים, לשתות, מי שחור; ומה-לך לדרך אשור, לשתות מי נהר. יט תיסרך רעתך, ומשבותיך תוכחך, ודעי וראי כי-רע ומר, עזבך את-יהוה אלהיך; ולא פחדתי אליך, נאם-אדני יהוה צבאות. כ כי מעולם שברתי עלך, נתקתי מוסרותיך, ותאמרי, לא אעבוד אעבור: כי על-כל-גבעה גבהה, ותחת כל-עץ רענן, את, צעה זנה. כא ואנכי נטעתיך שורק, כלה זרע אמת; ואיך נהפכת לי, סורי הגפן נכריה. כב כי אם-תכבסי בנתר, ותרבי-לך ברית--נכתם עונך לפני, נאם אדני יהוה. כג איך תאמרי לא נטמאתי, אחרי הבעלים לא הלכתי--ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית: בכרה קלה, משרכת דרכיה. כד פרה למד מדבר, באות נפשו נפשה שאפה רוח--תאנתה, מי ישיבנה; כל-מבקשיה לא ייעפו, בחדשה ימצאונה. כה מנעי רגלך מיחף, וגורנך וגרונך מצמאה; ותאמרי נואש--לוא, כי-אהבתי זרים ואחריהם אלך. כו כבשת גנב כי ימצא, כן הבישו בית ישראל; המה מלכיהם שריהם, וכהניהם ונביאיהם. כז אמרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתני ילדתנו, כי-פנו אלי ערף, ולא פנים; ובעת רעתם יאמרו, קומה והושיענו. כח ואיה אלהיך, אשר עשית לך--יקומו, אם-יושיעוך בעת רעתך: כי מספר עריך, היו אלהיך יהודה. {ס}

כט למה תריבו, אלי; כלכם פשעתם בי, נאם-יהוה. ל לשוא הכיתי את-בניכם, מוסר לא לקחו; אכלה חרבכם נביאיכם, כאריה משחית. לא הדור, אתם ראו דבר-יהוה, המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה; מדוע אמרו עמי, רדנו--לוא-נבוא עוד, אליך. לב התשכח בתולה עדיה, כלה קשריה; ועמי שכחוני, ימים אין מספר. לג מה-תיטבי דרכך, לבקש אהבה; לכן גם את-הרעות, למדתי למדת את-דרכיך. לד גם בכנפיך נמצאו, דם נפשות אביונים נקיים; לא-במחתרת מצאתים, כי על-כל-אלה. לה ותאמרי כי נקיתי, אך שב אפו ממני; הנני נשפט אותך, על-אמרך לא חטאתי. לו מה-תזלי מאד, לשנות את-דרכך; גם ממצרים תבשי, כאשר-בשת מאשור. לז גם מאת זה תצאי, וידיך על-ראשך: כי-מאס יהוה במבטחיך, ולא תצליחי להם.