תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ישעיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו

ישעיהו פרק ה

א אשירה נא לידידי, שירת דודי לכרמו: כרם היה לידידי, בקרן בן-שמן. ב ויעזקהו ויסקלהו, ויטעהו שרק, ויבן מגדל בתוכו, וגם-יקב חצב בו; ויקו לעשות ענבים, ויעש באשים. ג ועתה יושב ירושלם, ואיש יהודה--שפטו-נא, ביני ובין כרמי. ד מה-לעשות עוד לכרמי, ולא עשיתי בו: מדוע קויתי לעשות ענבים, ויעש באשים. ה ועתה אודיעה-נא אתכם, את אשר-אני עשה לכרמי: הסר משוכתו והיה לבער, פרץ גדרו והיה למרמס. ו ואשיתהו בתה, לא יזמר ולא יעדר, ועלה שמיר, ושית; ועל העבים אצוה, מהמטיר עליו מטר. ז כי כרם יהוה צבאות, בית ישראל, ואיש יהודה, נטע שעשועיו; ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה. {פ}

ח הוי, מגיעי בית בבית--שדה בשדה, יקריבו: עד אפס מקום, והושבתם לבדכם בקרב הארץ. ט באזני, יהוה צבאות: אם-לא בתים רבים, לשמה יהיו--גדלים וטובים, מאין יושב. י כי, עשרת צמדי-כרם, יעשו, בת אחת; וזרע חמר, יעשה איפה. {ס}

יא הוי משכימי בבקר, שכר ירדפו; מאחרי בנשף, יין ידליקם. יב והיה כנור ונבל, תף וחליל ויין--משתיהם; ואת פעל יהוה לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו. יג לכן גלה עמי, מבלי-דעת; וכבודו מתי רעב, והמונו צחה צמא. יד לכן, הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה, לבלי-חק; וירד הדרה והמונה ושאונה, ועלז בה. טו וישח אדם, וישפל-איש; ועיני גבהים, תשפלנה. טז ויגבה יהוה צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה. יז ורעו כבשים, כדברם; וחרבות מחים, גרים יאכלו. {ס}

יח הוי משכי העון, בחבלי השוא; וכעבות העגלה, חטאה. יט האמרים, ימהר יחישה מעשהו--למען נראה; ותקרב ותבואה, עצת קדוש ישראל--ונדעה. {פ}

כ הוי האמרים לרע טוב, ולטוב רע: שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר. {ס}

כא הוי, חכמים בעיניהם; ונגד פניהם, נבנים. {ס}

כב הוי, גבורים לשתות יין; ואנשי-חיל, למסך שכר. כג מצדיקי רשע, עקב שחד; וצדקת צדיקים, יסירו ממנו. {פ}

כד לכן כאכל קש לשון אש, וחשש להבה ירפה, שרשם כמק יהיה, ופרחם כאבק יעלה: כי מאסו, את תורת יהוה צבאות, ואת אמרת קדוש-ישראל, נאצו. כה על-כן חרה אף-יהוה בעמו ויט ידו עליו ויכהו, וירגזו ההרים, ותהי נבלתם כסוחה, בקרב חוצות; בכל-זאת לא-שב אפו, ועוד ידו נטויה. כו ונשא-נס לגוים מרחוק, ושרק לו מקצה הארץ; והנה מהרה, קל יבוא. כז אין-עיף ואין-כושל בו, לא ינום ולא יישן; ולא נפתח אזור חלציו, ולא נתק שרוך נעליו. כח אשר חציו שנונים, וכל-קשתתיו דרכות; פרסות סוסיו כצר נחשבו, וגלגליו כסופה. כט שאגה לו, כלביא; ושאג ישאג ככפירים וינהם ויאחז טרף, ויפליט ואין מציל. ל וינהם עליו ביום ההוא, כנהמת-ים; ונבט לארץ, והנה-חשך, צר ואור, חשך בעריפיה. {פ}