תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ז

א הדבר אשר היה אל־ירמיהו, מאת יהוה לאמור. ב עמוד, בשער בית יהוה, וקראת שם, את־הדבר הזה; ואמרת שמעו דבר־יהוה, כל־יהודה הבאים בשערים האלה, להשתחוות, ליהוה. {ס}

ג כה־אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, היטיבו דרכיכם, ומעלליכם; ואשכנה אתכם, במקום הזה. ד אל־תבטחו לכם, אל־דברי השקר לאמור: היכל יהוה היכל יהוה, היכל יהוה המה. ה כי אם־היטב תיטיבו, את־דרכיכם ואת־מעלליכם: אם־עשה תעשו משפט, בין איש ובין ריעהו. ו גר יתום ואלמנה, לא תעשוקו, ודם נקי, אל־תשפכו במקום הזה; ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו, לרע לכם. ז ושיכנתי אתכם, במקום הזה--בארץ, אשר נתתי לאבותיכם: למן־עולם, ועד־עולם. ח הנה אתם בוטחים לכם, על־דברי השקר--לבלתי, הועיל. ט הגנוב רצוח ונאוף, והישבע לשקר וקטר לבעל; והלוך, אחרי אלוהים אחרים--אשר לא־ידעתם. י ובאתם ועמדתם לפניי, בבית הזה אשר נקרא־שמי עליו, ואמרתם, ניצלנו--למען עשות, את כל־התועבות האלה. יא המערת פריצים, היה הבית הזה אשר־נקרא־שמי עליו--בעיניכם; גם אנוכי הנה ראיתי, נאום־יהוה. יב כי לכו־נא, אל־מקומי אשר בשילה, אשר שכנתי שמי שם, בראשונה; וראו, את אשר־עשיתי לו, מפני, רעת עמי ישראל. יג ועתה, יען עשותכם את־כל־המעשים האלה--נאום־יהוה; ואדבר אליכם השכם ודבר, ולא שמעתם, ואקרא אתכם, ולא עניתם. יד ועשיתי לבית אשר נקרא־שמי עליו, אשר אתם בוטחים בו, ולמקום, אשר־נתתי לכם ולאבותיכם--כאשר עשיתי, לשילה. טו והשלכתי אתכם, מעל פניי, כאשר השלכתי את־כל־אחיכם, את כל־זרע אפריים. {פ}

טז ואתה אל־תתפלל בעד־העם הזה, ואל־תישא בעדם רינה ותפילה--ואל־תפגע־בי: כי־אינני שומע, אותך. יז האינך רואה, מה המה עושים בערי יהודה, ובחוצות, ירושלים. יח הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את־האש, והנשים, לשות בצק: לעשות כוונים למלכת השמיים, והסך נסכים לאלוהים אחרים--למען, הכעיסני. יט האותי הם מכעיסים, נאום־יהוה; הלוא אותם, למען בושת פניהם. כ לכן כה־אמר אדוניי יהוה, הנה אפי וחמתי ניתכת אל־המקום הזה, על־האדם ועל־הבהמה, ועל־עץ השדה ועל־פרי האדמה; ובערה, ולא תכבה. {פ}

כא כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל: עולותיכם ספו על־זבחיכם, ואכלו בשר. כב כי לא־דיברתי את־אבותיכם, ולא ציוויתים, ביום הוציאי אותם, מארץ מצריים--על־דברי עולה, וזבח. כג כי אם־את־הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור, שמעו בקולי--והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו־לי לעם; והלכתם, בכל־הדרך אשר אצווה אתכם, למען, ייטב לכם. כד ולא שמעו, ולא־הטו את־אוזנם, וילכו במועצות, בשרירות ליבם הרע; ויהיו לאחור, ולא לפנים. כה למן־היום, אשר יצאו אבותיכם מארץ מצריים, עד, היום הזה--ואשלח אליכם את־כל־עבדיי הנביאים, יום השכם ושלוח. כו ולא שמעו אליי, ולא הטו את־אוזנם; ויקשו, את־עורפם--הרעו, מאבותם. כז ודיברת אליהם את־כל־הדברים האלה, ולא ישמעו אליך; וקראת אליהם, ולא יענוך. כח ואמרת אליהם, זה הגוי אשר לא־שמעו בקול יהוה אלוהיו, ולא לקחו, מוסר; אבדה, האמונה, ונכרתה, מפיהם. {ס}

כט גוזי נזרך והשליכי, ושאי על־שפיים קינה: כי מאס יהוה, וייטוש את־דור עברתו. ל כי־עשו בני־יהודה הרע בעיניי, נאום־יהוה: שמו שיקוציהם, בבית אשר־נקרא־שמי עליו--לטמאו. לא ובנו במות התופת, אשר בגיא בן־הינום, לשרוף את־בניהם ואת־בנותיהם, באש--אשר לא ציוויתי, ולא עלתה על־ליבי. {פ}

לב לכן הנה־ימים באים, נאום־יהוה, ולא־ייאמר עוד התופת וגיא בן־הינום, כי אם־גיא ההריגה; וקברו בתופת, מאין מקום. לג והייתה נבלת העם הזה, למאכל, לעוף השמיים, ולבהמת הארץ; ואין, מחריד. לד והשבתי מערי יהודה, ומחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה: כי לחורבה, תהיה הארץ.