תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק נא

א כה, אמר יהוה, הנני מעיר על-בבל, ואל-יושבי לב קמיי--רוח, משחית. ב ושילחתי לבבל זרים וזירוה, ויבוקקו את-ארצה: כי-היו עליה מסביב, ביום רעה. ג אל-ידרוך הדורך קשתו, ואל-יתעל בסריונו; ואל-תחמלו, אל-בחוריה--החרימו, כל-צבאה. ד ונפלו חללים, בארץ כשדים; ומדוקרים, בחוצותיה. ה כי לא-אלמן ישראל ויהודה, מאלוהיו--מיהוה, צבאות: כי ארצם מלאה אשם, מקדוש ישראל. ו נוסו מתוך בבל, ומלטו איש נפשו--אל-תידמו, בעוונה: כי עת נקמה היא, ליהוה--גמול, הוא משלם לה. ז כוס-זהב בבל, ביד-יהוה--משכרת, כל-הארץ: מיינה שתו גויים, על-כן יתהוללו גויים. ח פתאום נפלה בבל, ותישבר; הילילו עליה, קחו צורי למכאובה--אוליי, תירפא. ט ריפינו את-בבל, ולא נרפתה--עזבוה, ונלך איש לארצו: כי-נגע אל-השמיים משפטה, ונישא עד-שחקים. י הוציא יהוה, את-צדקותינו; בואו ונספרה בציון, את-מעשה יהוה אלוהינו. {ס}

יא הברו החיצים, מלאו השלטים--העיר יהוה את-רוח מלכי מדיי, כי-על-בבל מזימתו להשחיתה: כי-נקמת יהוה היא, נקמת היכלו. יב אל-חומות בבל שאו-נס, החזיקו המשמר--הקימו שומרים, הכינו האורבים: כי, גם-זמם יהוה--גם-עשה, את אשר-דיבר אל-יושבי בבל. יג שוכנת על-מים רבים, רבת אוצרות; בא קיצך, אמת בצעך. יד נשבע יהוה צבאות, בנפשו: כי אם-מילאתיך אדם כילק, וענו עלייך הידד. {ס}

טו עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמיים. טז לקול תיתו המון מים, בשמיים, ויעל נשיאים, מקצה-ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאוצרותיו. יז נבער כל-אדם מדעת, הוביש כל-צורף מפסל: כי שקר נסכו, ולא-רוח בם. יח הבל המה, מעשה תעתועים; בעת פקודתם, יאבדו. יט לא-כאלה חלק יעקוב, כי-יוצר הכול הוא--ושבט, נחלתו: יהוה צבאות, שמו. {פ}

כ מפץ-אתה לי, כלי מלחמה; וניפצתי בך גויים, והשחתי בך ממלכות. כא וניפצתי בך, סוס ורוכבו; וניפצתי בך, רכב ורוכבו. כב וניפצתי בך איש ואישה, וניפצתי בך זקן ונער; וניפצתי בך, בחור ובתולה. כג וניפצתי בך רועה ועדרו, וניפצתי בך איכר וצמדו; וניפצתי בך, פחות וסגנים. כד ושילמתי לבבל ולכול יושבי כשדים, את כל-רעתם אשר-עשו בציון--לעיניכם: נאום, יהוה. {ס}

כה הנני אליך הר המשחית, נאום-יהוה, המשחית, את-כל-הארץ; ונטיתי את-ידי עליך, וגילגלתיך מן-הסלעים, ונתתיך, להר שריפה. כו ולא-יקחו ממך אבן לפינה, ואבן למוסדות: כי-שממות עולם תהיה, נאום-יהוה. כז שאו-נס בארץ, תקעו שופר בגויים קדשו עליה גויים--השמיעו עליה ממלכות אררט, מיני ואשכנז; פקדו עליה טפסר, העלו-סוס כילק סמר. כח קדשו עליה גויים את-מלכי מדיי, את-פחותיה ואת-כל-סגניה, ואת, כל-ארץ ממשלתו. כט ותרעש הארץ, ותחול: כי קמה על-בבל, מחשבות יהוה, לשום את-ארץ בבל לשמה, מאין יושב. ל חדלו גיבורי בבל להילחם, ישבו במצדות--נשתה גבורתם, היו לנשים; הציתו משכנותיה, נשברו בריחיה. לא רץ לקראת-רץ ירוץ, ומגיד לקראת מגיד--להגיד למלך בבל, כי-נלכדה עירו מקצה. לב והמעברות נתפשו, ואת-האגמים שרפו באש; ואנשי המלחמה, נבהלו. {ס}

לג כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, בת-בבל, כגורן עת הדריכה: עוד מעט, ובאה עת-הקציר לה. לד אכלני הממני, נבוכדראצר מלך בבל, הציגני כלי ריק, בלעני כתנין מילא כרשו מעדניי; הדיחני. לה חמסי ושארי על-בבל, תאמר יושבת ציון; ודמי אל-יושבי כשדים, תאמר ירושלים. {ס}

לו לכן, כה אמר יהוה, הנני-רב את-ריבך, וניקמתי את-נקמתך; והחרבתי, את-ימה, והובשתי, את-מקורה. לז והייתה בבל לגלים מעון-תנים שמה ושריקה, מאין יושב. לח יחדיו, ככפירים ישאגו; נערו, כגורי אריות. לט בחומם אשית את-משתיהם, והשכרתים למען יעלוזו, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו--נאום, יהוה. מ אורידם, ככרים לטבוח--כאילים, עם-עתודים. מא איך נלכדה ששך, ותיתפש תהילת כל-הארץ; איך הייתה לשמה בבל, בגויים. מב עלה על-בבל, הים; בהמון גליו, נכסתה. מג היו עריה לשמה, ארץ צייה וערבה: ארץ, לא-יישב בהן כל-איש, ולא-יעבור בהן, בן-אדם. מד ופקדתי על-בל בבבל, והוצאתי את-בלעו מפיו, ולא-ינהרו אליו עוד, גויים; גם-חומת בבל, נפלה. מה צאו מתוכה עמי, ומלטו איש את-נפשו--מחרון, אף-יהוה. מו ופן-יירך לבבכם ותיראו, בשמועה הנשמעת בארץ; ובא בשנה השמועה, ואחריו בשנה השמועה, וחמס בארץ, ומושל על-מושל. מז לכן, הנה ימים באים, ופקדתי על-פסילי בבל, וכל-ארצה תבוש; וכל-חלליה, ייפלו בתוכה. מח וריננו על-בבל שמיים וארץ, וכול אשר בהם: כי מצפון יבוא-לה השודדים, נאום-יהוה. מט גם-בבל, לנפול חללי ישראל; גם-לבבל נפלו, חללי כל-הארץ. נ פליטים מחרב, הלכו אל-תעמודו; זכרו מרחוק את-יהוה, וירושלים תעלה על-לבבכם. נא בושנו כי-שמענו חרפה, כיסתה כלימה פנינו: כי באו זרים, על-מקדשי בית יהוה. {פ}

נב לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה, ופקדתי, על-פסיליה; ובכל-ארצה, יאנוק חלל. נג כי-תעלה בבל השמיים, וכי תבצר מרום עוזה: מאיתי, יבואו שודדים לה--נאום-יהוה. {ס}

נד קול זעקה, מבבל; ושבר גדול, מארץ כשדים. נה כי-שודד יהוה את-בבל, ואיבד ממנה קול גדול; והמו גליהם כמים רבים, ניתן שאון קולם. נו כי בא עליה על-בבל, שודד, ונלכדו גיבוריה, חיתתה קשתותם: כי אל גמולות יהוה, שלם ישלם. נז והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה, וגיבוריה, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו: נאום-המלך--יהוה צבאות, שמו. {ס}

נח כה-אמר יהוה צבאות, חומות בבל הרחבה ערער תתערער, ושעריה הגבוהים, באש ייצתו; וייגעו עמים בדי-ריק ולאומים בדי-אש, ויעפו. {ס}

נט הדבר אשר-ציווה ירמיהו הנביא, את-שריה בן-נרייה בן-מחסיה, בלכתו את-צדקייהו מלך-יהודה בבל, בשנת הרביעית למולכו; ושריה, שר מנוחה. ס ויכתוב ירמיהו, את כל-הרעה אשר-תבוא אל-בבל--אל-ספר אחד; את כל-הדברים האלה, הכתובים אל-בבל. סא ויאמר ירמיהו, אל-שריה: כבואך בבל--וראית, וקראת את כל-הדברים האלה. סב ואמרת, יהוה אתה דיברת אל-המקום הזה להכריתו, לבלתי היות-בו יושב, למאדם ועד-בהמה: כי-שממות עולם, תהיה. סג והיה, ככלותך, לקרוא, את-הספר הזה; תקשור עליו אבן, והשלכתו אל-תוך פרת. סד ואמרת, ככה תשקע בבל ולא-תקום מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה--ויעפו: עד-הנה, דברי ירמיהו. {פ}