תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק נא

א כה, אמר יהוה, הנני מעיר על־בבל, ואל־יושבי לב קמיי--רוח, משחית. ב ושילחתי לבבל זרים וזירוה, ויבוקקו את־ארצה: כי־היו עליה מסביב, ביום רעה. ג אל־ידרוך הדורך קשתו, ואל־יתעל בסריונו; ואל־תחמלו, אל־בחוריה--החרימו, כל־צבאה. ד ונפלו חללים, בארץ כשדים; ומדוקרים, בחוצותיה. ה כי לא־אלמן ישראל ויהודה, מאלוהיו--מיהוה, צבאות: כי ארצם מלאה אשם, מקדוש ישראל. ו נוסו מתוך בבל, ומלטו איש נפשו--אל־תידמו, בעוונה: כי עת נקמה היא, ליהוה--גמול, הוא משלם לה. ז כוס־זהב בבל, ביד־יהוה--משכרת, כל־הארץ: מיינה שתו גויים, על־כן יתהוללו גויים. ח פתאום נפלה בבל, ותישבר; הילילו עליה, קחו צורי למכאובה--אוליי, תירפא. ט ריפינו את־בבל, ולא נרפתה--עזבוה, ונלך איש לארצו: כי־נגע אל־השמיים משפטה, ונישא עד־שחקים. י הוציא יהוה, את־צדקותינו; בואו ונספרה בציון, את־מעשה יהוה אלוהינו. {ס}

יא הברו החיצים, מלאו השלטים--העיר יהוה את־רוח מלכי מדיי, כי־על־בבל מזימתו להשחיתה: כי־נקמת יהוה היא, נקמת היכלו. יב אל־חומות בבל שאו־נס, החזיקו המשמר--הקימו שומרים, הכינו האורבים: כי, גם־זמם יהוה--גם־עשה, את אשר־דיבר אל־יושבי בבל. יג שוכנת על־מים רבים, רבת אוצרות; בא קיצך, אמת בצעך. יד נשבע יהוה צבאות, בנפשו: כי אם־מילאתיך אדם כילק, וענו עלייך הידד. {ס}

טו עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמיים. טז לקול תיתו המון מים, בשמיים, ויעל נשיאים, מקצה־ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאוצרותיו. יז נבער כל־אדם מדעת, הוביש כל־צורף מפסל: כי שקר נסכו, ולא־רוח בם. יח הבל המה, מעשה תעתועים; בעת פקודתם, יאבדו. יט לא־כאלה חלק יעקוב, כי־יוצר הכול הוא--ושבט, נחלתו: יהוה צבאות, שמו. {פ}

כ מפץ־אתה לי, כלי מלחמה; וניפצתי בך גויים, והשחתי בך ממלכות. כא וניפצתי בך, סוס ורוכבו; וניפצתי בך, רכב ורוכבו. כב וניפצתי בך איש ואישה, וניפצתי בך זקן ונער; וניפצתי בך, בחור ובתולה. כג וניפצתי בך רועה ועדרו, וניפצתי בך איכר וצמדו; וניפצתי בך, פחות וסגנים. כד ושילמתי לבבל ולכול יושבי כשדים, את כל־רעתם אשר־עשו בציון--לעיניכם: נאום, יהוה. {ס}

כה הנני אליך הר המשחית, נאום־יהוה, המשחית, את־כל־הארץ; ונטיתי את־ידי עליך, וגילגלתיך מן־הסלעים, ונתתיך, להר שריפה. כו ולא־יקחו ממך אבן לפינה, ואבן למוסדות: כי־שממות עולם תהיה, נאום־יהוה. כז שאו־נס בארץ, תקעו שופר בגויים קדשו עליה גויים--השמיעו עליה ממלכות אררט, מיני ואשכנז; פקדו עליה טפסר, העלו־סוס כילק סמר. כח קדשו עליה גויים את־מלכי מדיי, את־פחותיה ואת־כל־סגניה, ואת, כל־ארץ ממשלתו. כט ותרעש הארץ, ותחול: כי קמה על־בבל, מחשבות יהוה, לשום את־ארץ בבל לשמה, מאין יושב. ל חדלו גיבורי בבל להילחם, ישבו במצדות--נשתה גבורתם, היו לנשים; הציתו משכנותיה, נשברו בריחיה. לא רץ לקראת־רץ ירוץ, ומגיד לקראת מגיד--להגיד למלך בבל, כי־נלכדה עירו מקצה. לב והמעברות נתפשו, ואת־האגמים שרפו באש; ואנשי המלחמה, נבהלו. {ס}

לג כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, בת־בבל, כגורן עת הדריכה: עוד מעט, ובאה עת־הקציר לה. לד אכלני הממני, נבוכדראצר מלך בבל, הציגני כלי ריק, בלעני כתנין מילא כרשו מעדניי; הדיחני. לה חמסי ושארי על־בבל, תאמר יושבת ציון; ודמי אל־יושבי כשדים, תאמר ירושלים. {ס}

לו לכן, כה אמר יהוה, הנני־רב את־ריבך, וניקמתי את־נקמתך; והחרבתי, את־ימה, והובשתי, את־מקורה. לז והייתה בבל לגלים מעון־תנים שמה ושריקה, מאין יושב. לח יחדיו, ככפירים ישאגו; נערו, כגורי אריות. לט בחומם אשית את־משתיהם, והשכרתים למען יעלוזו, וישנו שנת־עולם, ולא יקיצו--נאום, יהוה. מ אורידם, ככרים לטבוח--כאילים, עם־עתודים. מא איך נלכדה ששך, ותיתפש תהילת כל־הארץ; איך הייתה לשמה בבל, בגויים. מב עלה על־בבל, הים; בהמון גליו, נכסתה. מג היו עריה לשמה, ארץ צייה וערבה: ארץ, לא־יישב בהן כל־איש, ולא־יעבור בהן, בן־אדם. מד ופקדתי על־בל בבבל, והוצאתי את־בלעו מפיו, ולא־ינהרו אליו עוד, גויים; גם־חומת בבל, נפלה. מה צאו מתוכה עמי, ומלטו איש את־נפשו--מחרון, אף־יהוה. מו ופן־יירך לבבכם ותיראו, בשמועה הנשמעת בארץ; ובא בשנה השמועה, ואחריו בשנה השמועה, וחמס בארץ, ומושל על־מושל. מז לכן, הנה ימים באים, ופקדתי על־פסילי בבל, וכל־ארצה תבוש; וכל־חלליה, ייפלו בתוכה. מח וריננו על־בבל שמיים וארץ, וכול אשר בהם: כי מצפון יבוא־לה השודדים, נאום־יהוה. מט גם־בבל, לנפול חללי ישראל; גם־לבבל נפלו, חללי כל־הארץ. נ פליטים מחרב, הלכו אל־תעמודו; זכרו מרחוק את־יהוה, וירושלים תעלה על־לבבכם. נא בושנו כי־שמענו חרפה, כיסתה כלימה פנינו: כי באו זרים, על־מקדשי בית יהוה. {פ}

נב לכן הנה־ימים באים, נאום־יהוה, ופקדתי, על־פסיליה; ובכל־ארצה, יאנוק חלל. נג כי־תעלה בבל השמיים, וכי תבצר מרום עוזה: מאיתי, יבואו שודדים לה--נאום־יהוה. {ס}

נד קול זעקה, מבבל; ושבר גדול, מארץ כשדים. נה כי־שודד יהוה את־בבל, ואיבד ממנה קול גדול; והמו גליהם כמים רבים, ניתן שאון קולם. נו כי בא עליה על־בבל, שודד, ונלכדו גיבוריה, חיתתה קשתותם: כי אל גמולות יהוה, שלם ישלם. נז והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה, וגיבוריה, וישנו שנת־עולם, ולא יקיצו: נאום־המלך--יהוה צבאות, שמו. {ס}

נח כה־אמר יהוה צבאות, חומות בבל הרחבה ערער תתערער, ושעריה הגבוהים, באש ייצתו; וייגעו עמים בדי־ריק ולאומים בדי־אש, ויעפו. {ס}

נט הדבר אשר־ציווה ירמיהו הנביא, את־שריה בן־נרייה בן־מחסיה, בלכתו את־צדקייהו מלך־יהודה בבל, בשנת הרביעית למולכו; ושריה, שר מנוחה. ס ויכתוב ירמיהו, את כל־הרעה אשר־תבוא אל־בבל--אל־ספר אחד; את כל־הדברים האלה, הכתובים אל־בבל. סא ויאמר ירמיהו, אל־שריה: כבואך בבל--וראית, וקראת את כל־הדברים האלה. סב ואמרת, יהוה אתה דיברת אל־המקום הזה להכריתו, לבלתי היות־בו יושב, למאדם ועד־בהמה: כי־שממות עולם, תהיה. סג והיה, ככלותך, לקרוא, את־הספר הזה; תקשור עליו אבן, והשלכתו אל־תוך פרת. סד ואמרת, ככה תשקע בבל ולא־תקום מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה--ויעפו: עד־הנה, דברי ירמיהו. {פ}