תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק לא

א כה, אמר יהוה, מצא חן במדבר, עם שרידי חרב; הלוך להרגיעו, ישראל. ב מרחוק, יהוה נראה לי; ואהבת עולם אהבתיך, על־כן משכתיך חסד. ג עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל: עוד תעדי תופייך, ויצאת במחול משחקים. ד עוד תיטעי כרמים, בהרי שומרון; נטעו נוטעים, וחיללו. ה כי יש־יום, קראו נוצרים בהר אפריים; קומו ונעלה ציון, אל־יהוה אלוהינו. {פ}

ו כי־כה אמר יהוה, רונו ליעקוב שמחה, וצהלו, בראש הגויים; השמיעו הללו, ואמרו, הושע יהוה את־עמך, את שארית ישראל. ז הנני מביא אותם מארץ צפון, וקיבצתים מירכתי־ארץ--בם עיוור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו: קהל גדול, ישובו הנה. ח בבכי יבואו, ובתחנונים אובילם--אוליכם אל־נחלי מים, בדרך ישר לא ייכשלו בה: כי־הייתי לישראל לאב, ואפריים בכורי הוא. {ס}

ט שמעו דבר־יהוה גויים, והגידו באיים ממרחק; ואמרו, מזרה ישראל יקבצנו, ושמרו, כרועה עדרו. י כי־פדה יהוה, את־יעקוב; וגאלו, מיד חזק ממנו. יא ובאו, וריננו במרום־ציון, ונהרו אל־טוב יהוה על־דגן ועל־תירוש ועל־יצהר, ועל־בני־צאן ובקר; והייתה נפשם כגן רווה, ולא־יוסיפו לדאבה עוד. יב אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים יחדיו; והפכתי אבלם לששון וניחמתים, ושימחתים מיגונם. יג וריוויתי נפש הכוהנים, דשן; ועמי את־טובי ישבעו, נאום־יהוה. {ס}

יד כה אמר יהוה, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים--רחל, מבכה על־בניה; מיאנה להינחם על־בניה, כי איננו. {ס}

טו כה אמר יהוה, מנעי קולך מבכי, ועינייך, מדמעה: כי יש שכר לפעולתך נאום־יהוה, ושבו מארץ אויב. טז ויש־תקווה לאחריתך, נאום־יהוה; ושבו בנים, לגבולם. {ס}

יז שמוע שמעתי, אפריים מתנודד, ייסרתני ואיווסר, כעגל לא לומד; השיבני ואשובה, כי אתה יהוה אלוהיי. יח כי־אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על־ירך; בושתי וגם־נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעוריי. יט הבן יקיר לי אפריים, אם ילד שעשועים--כי־מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד; על־כן, המו מעיי לו--רחם ארחמנו, נאום־יהוה. {ס}

כ הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים--שיתי ליבך, למסילה דרך הלכת; שובי בתולת ישראל, שובי אל־ערייך אלה. כא עד־מתיי תתחמקין, הבת השובבה: כי־ברא יהוה חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר. {ס}

כב כה־אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, עוד יאמרו את־הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו, בשובי את־שבותם: יברכך יהוה נווה־צדק, הר הקודש. כג וישבו בה יהודה וכל־עריו, יחדיו: איכרים, ונסעו בעדר. כד כי הרוויתי, נפש עייפה; וכל־נפש דאבה, מילאתי. כה על־זאת, הקיצותי ואראה; ושנתי, ערבה לי. {ס}

כו הנה ימים באים, נאום־יהוה; וזרעתי, את־בית ישראל ואת־בית יהודה, זרע אדם, וזרע בהמה. כז והיה כאשר שקדתי עליהם, לנתוש ולנתוץ ולהרוס--ולהאביד ולהרע: כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע, נאום־יהוה. כח בימים ההם--לא־יאמרו עוד, אבות אכלו בוסר; ושיני בנים, תקהינה. כט כי אם־איש בעוונו, ימות: כל־האדם האוכל הבוסר, תקהינה שיניו. {ס}

ל הנה ימים באים, נאום־יהוה; וכרתי, את־בית ישראל ואת־בית יהודה--ברית חדשה. לא לא כברית, אשר כרתי את־אבותם, ביום החזיקי בידם, להוציאם מארץ מצריים: אשר־המה הפרו את־בריתי, ואנוכי בעלתי בם--נאום־יהוה. לב כי זאת הברית אשר אכרות את־בית ישראל אחרי הימים ההם, נאום־יהוה, נתתי את־תורתי בקרבם, ועל־ליבם אכתבנה; והייתי להם לאלוהים, והמה יהיו־לי לעם. לג ולא ילמדו עוד, איש את־ריעהו ואיש את־אחיו לאמור, דעו, את־יהוה: כי־כולם יידעו אותי למקטנם ועד־גדולם, נאום־יהוה--כי אסלח לעוונם, ולחטאתם לא אזכור־עוד. {ס}

לד כה אמר יהוה, נותן שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים, לאור לילה; רוגע הים ויהמו גליו, יהוה צבאות שמו. לה אם־ימושו החוקים האלה, מלפניי--נאום־יהוה; גם זרע ישראל ישבתו, מהיות גוי לפניי--כל־הימים. {ס}

לו כה אמר יהוה, אם־יימדו שמיים מלמעלה, וייחקרו מוסדי־ארץ, למטה: גם־אני אמאס בכל־זרע ישראל, על־כל־אשר עשו--נאום־יהוה. {ס}

לז הנה ימים באים, נאום־יהוה; ונבנתה העיר ליהוה, ממגדל חננאל שער הפינה. לח ויצא עוד קו המידה, נגדו, על, גבעת גרב; ונסב, גועתה. לט וכל־העמק הפגרים והדשן וכל־השדמות עד־נחל קדרון עד־פינת שער הסוסים, מזרחה--קודש, ליהוה: לא־יינתש ולא־ייהרס עוד, לעולם. {פ}