תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק כה

א הדבר אשר־היה על־ירמיהו, על־כל־עם יהודה, בשנה הרביעית, ליהויקים בן־יאשייהו מלך יהודה: היא, השנה הראשונית, לנבוכדראצר, מלך בבל. ב אשר דיבר ירמיהו הנביא, על־כל־עם יהודה, ואל כל־יושבי ירושלים, לאמור. ג מן־שלוש עשרה שנה ליאשייהו בן־אמון מלך יהודה ועד היום הזה, זה שלוש ועשרים שנה, היה דבר־יהוה, אליי; ואדבר אליכם אשכם ודבר, ולא שמעתם. ד ושלח יהוה אליכם את־כל־עבדיו הנביאים, השכם ושלוח--ולא שמעתם; ולא־הטיתם את־אוזנכם, לשמוע. ה לאמור, שובו־נא איש מדרכו הרעה ומרוע מעלליכם, ושבו על־האדמה, אשר נתן יהוה לכם ולאבותיכם--למן־עולם, ועד־עולם. ו ואל־תלכו, אחרי אלוהים אחרים, לעובדם, ולהשתחוות להם; ולא־תכעיסו אותי במעשה ידיכם, ולא ארע לכם. ז ולא־שמעתם אליי, נאום־יהוה, למען הכעיסני במעשה ידיכם, לרע לכם. {פ}

ח לכן, כה אמר יהוה צבאות: יען, אשר לא־שמעתם את־דבריי. ט הנני שולח ולקחתי את־כל־משפחות צפון נאום־יהוה, ואל־נבוכדראצר מלך־בבל עבדי, והביאותים על־הארץ הזאת ועל־יושביה, ועל כל־הגויים האלה סביב; והחרמתים--ושמתים לשמה ולשריקה, ולחורבות עולם. י והאבדתי מהם, קול ששון וקול שמחה, קול חתן, וקול כלה--קול ריחיים, ואור נר. יא והייתה כל־הארץ הזאת, לחורבה לשמה; ועבדו הגויים האלה, את־מלך בבל--שבעים שנה. יב והיה כמלאות שבעים שנה אפקוד על־מלך־בבל ועל־הגוי ההוא נאום־יהוה, את־עוונם--ועל־ארץ כשדים; ושמתי אותו, לשממות עולם. יג והבאתי על־הארץ ההיא, את־כל־דבריי אשר־דיברתי עליה--את כל־הכתוב בספר הזה, אשר־ניבא ירמיהו על־כל־הגויים. יד כי עבדו־בם גם־המה גויים רבים, ומלכים גדולים; ושילמתי להם כפועלם, וכמעשה ידיהם. {פ}

טו כי כה אמר יהוה אלוהי ישראל, אליי, קח את־כוס היין החמה הזאת, מידי; והשקית אותו את־כל־הגויים, אשר אנוכי שולח אותך אליהם. טז ושתו, והתגועשו והתהוללו, מפני החרב, אשר אנוכי שולח בינותם. יז ואקח את־הכוס, מיד יהוה; ואשקה, את־כל־הגויים, אשר־שלחני יהוה, אליהם. יח את־ירושלים ואת־ערי יהודה, ואת־מלכיה את־שריה: לתת אותם לחורבה לשמה, לשריקה ולקללה--כיום הזה. יט את־פרעה מלך־מצריים ואת־עבדיו ואת־שריו, ואת־כל־עמו. כ ואת, כל־הערב, ואת, כל־מלכי ארץ העוץ; ואת, כל־מלכי ארץ פלשתים, ואת־אשקלון ואת־עזה ואת־עקרון, ואת שארית אשדוד. כא את־אדום ואת־מואב, ואת־בני עמון. כב ואת, כל־מלכי־צור, ואת, כל־מלכי צידון; ואת מלכי האי, אשר בעבר הים. כג ואת־דדן ואת־תימא ואת־בוז, ואת כל־קצוצי פיאה. כד ואת, כל־מלכי ערב; ואת כל־מלכי הערב, השוכנים במדבר. כה ואת כל־מלכי זמרי, ואת כל־מלכי עילם, ואת, כל־מלכי מדיי. כו ואת כל־מלכי הצפון, הקרובים והרחוקים איש אל־אחיו, ואת כל־הממלכות הארץ, אשר על־פני האדמה; ומלך ששך, ישתה אחריהם. כז ואמרת אליהם {פ}

כה־אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, שתו ושכרו וקיו, ונפלו, ולא תקומו--מפני החרב, אשר אנוכי שולח ביניכם. כח והיה, כי ימאנו לקחת־הכוס מידך--לשתות; ואמרת אליהם, כה אמר יהוה צבאות--שתה תשתו. כט כי הנה בעיר אשר נקרא־שמי עליה, אנוכי מחל להרע, ואתם, הינקה תינקו: לא תינקו--כי חרב אני קורא על־כל־יושבי הארץ, נאום יהוה צבאות. ל ואתה תינבא אליהם, את כל־הדברים האלה; ואמרת אליהם, יהוה ממרום ישאג וממעון קודשו ייתן קולו--שאוג ישאג על־נווהו, הידד כדורכים יענה אל כל־יושבי הארץ. לא בא שאון, עד־קצה הארץ--כי ריב ליהוה בגויים, נשפט הוא לכל־בשר: הרשעים נתנם לחרב, נאום־יהוה. {ס}

לב כה אמר יהוה צבאות, הנה רעה יוצאת מגוי אל־גוי; וסער גדול, ייעור מירכתי־ארץ. לג והיו חללי יהוה, ביום ההוא, מקצה הארץ, ועד־קצה הארץ: לא ייספדו, ולא ייאספו ולא ייקברו--לדומן על־פני האדמה, יהיו. לד הילילו הרועים וזעקו, והתפלשו אדירי הצאן--כי־מלאו ימיכם, לטבוח; ותפוצותיכם, ונפלתם ככלי חמדה. לה ואבד מנוס, מן־הרועים, ופליטה, מאדירי הצאן. לו קול צעקת הרועים, ויללת אדירי הצאן--כי־שודד יהוה, את־מרעיתם. לז ונדמו, נאות השלום, מפני, חרון אף־יהוה. לח עזב ככפיר, סוכו--כי־הייתה ארצם, לשמה, מפני חרון היונה, ומפני חרון אפו. {פ}