תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב


ירמיהו פרק ג

א לאמור הן ישלח איש את־אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש־אחר, הישוב אליה עוד--הלוא חנוף תחנף, הארץ ההיא; ואת, זנית ריעים רבים--ושוב אליי, נאום־יהוה.  ב שאי־עינייך על־שפיים וראי, איפה לא שוכבת--על־דרכים ישבת להם, כערבי במדבר; ותחניפי ארץ, בזנותייך וברעתך.  ג ויימנעו רביבים, ומלקוש לא היה; ומצח אישה זונה היה לך, מיאנת היכלם.  ד הלוא מעתה, קראת לי אבי; אלוף נעוריי, אתה.  ה הינטור לעולם, אם־ישמור לנצח; הנה דיברת ותעשי הרעות, ותוכל.  {פ}

ו ויאמר יהוה אליי, בימי יאשייהו המלך, הראית, אשר עשתה משובה ישראל; הולכה היא על־כל־הר גבוה, ואל־תחת כל־עץ רענן--ותזני־שם.  ז ואומר, אחרי עשותה את־כל־אלה אליי תשוב--ולא־שבה; ותרא בגודה אחותה, יהודה.  ח וארא, כי על־כל־אודות אשר נאפה משובה ישראל, שילחתיה, ואתן את־ספר כריתותיה אליה; ולא יראה בוגדה יהודה, אחותה--ותלך, ותיזן גם־היא.  ט והיה מקול זנותה, ותחנף את־הארץ; ותנאף את־האבן, ואת־העץ.  י וגם־בכל־זאת, לא־שבה אליי בגודה אחותה יהודה--בכל־ליבה:  כי אם־בשקר, נאום־יהוה.  {ס}

יא ויאמר יהוה אליי, צידקה נפשה משובה ישראל, מבוגדה, יהודה.  יב הלוך וקראת את־הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל נאום־יהוה--לא־אפיל פניי, בכם:  כי־חסיד אני נאום־יהוה, לא אטור לעולם.  יג אך דעי עוונך, כי ביהוה אלוהייך פשעת; ותפזרי את־דרכייך לזרים, תחת כל־עץ רענן, ובקולי לא־שמעתם, נאום־יהוה.  יד שובו בנים שובבים נאום־יהוה, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון.  טו ונתתי לכם רועים, כליבי; ורעו אתכם, דעה והשכל.  טז והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאום־יהוה--לא־יאמרו עוד ארון ברית־יהוה, ולא יעלה על־לב; ולא יזכרו־בו ולא יפקודו, ולא ייעשה עוד.  יז בעת ההיא, יקראו לירושלים כיסא יהוה, ונקוו אליה כל־הגויים לשם יהוה, לירושלים; ולא־ילכו עוד--אחרי, שרירות ליבם הרע.  {ס}

יח בימים ההמה, ילכו בית־יהודה על־בית ישראל; ויבואו יחדיו, מארץ צפון, על־הארץ, אשר הנחלתי את־אבותיכם.  יט ואנוכי אמרתי, איך אשיתך בבנים, ואתן־לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גויים; ואומר, אבי תקראי־לי, ומאחריי, לא תשובי.  כ אכן בגדה אישה, מריעה; כן בגדתם בי בית ישראל, נאום־יהוה.  כא קול על־שפיים נשמע, בכי תחנוני בני ישראל:  כי העוו את־דרכם, שכחו את־יהוה אלוהיהם.  כב שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם; הננו אתאנו לך, כי אתה יהוה אלוהינו.  כג אכן לשקר מגבעות, המון הרים; אכן ביהוה אלוהינו, תשועת ישראל.  כד והבושת, אכלה את־יגיע אבותינו--מנעורינו:  את־צאנם, ואת־בקרם, את־בניהם, ואת־בנותיהם.  כה נשכבה בבושתנו, ותכסנו כלימתנו--כי ליהוה אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו, מנעורינו ועד־היום הזה; ולא שמענו, בקול יהוה אלוהינו.  {ס}


תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב