תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ג

א לאמור הן ישלח איש את־אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש־אחר, הישוב אליה עוד--הלוא חנוף תחנף, הארץ ההיא; ואת, זנית ריעים רבים--ושוב אליי, נאום־יהוה. ב שאי־עינייך על־שפיים וראי, איפה לא שוכבת--על־דרכים ישבת להם, כערבי במדבר; ותחניפי ארץ, בזנותייך וברעתך. ג ויימנעו רביבים, ומלקוש לא היה; ומצח אישה זונה היה לך, מיאנת היכלם. ד הלוא מעתה, קראת לי אבי; אלוף נעוריי, אתה. ה הינטור לעולם, אם־ישמור לנצח; הנה דיברת ותעשי הרעות, ותוכל. {פ}

ו ויאמר יהוה אליי, בימי יאשייהו המלך, הראית, אשר עשתה משובה ישראל; הולכה היא על־כל־הר גבוה, ואל־תחת כל־עץ רענן--ותזני־שם. ז ואומר, אחרי עשותה את־כל־אלה אליי תשוב--ולא־שבה; ותרא בגודה אחותה, יהודה. ח וארא, כי על־כל־אודות אשר נאפה משובה ישראל, שילחתיה, ואתן את־ספר כריתותיה אליה; ולא יראה בוגדה יהודה, אחותה--ותלך, ותיזן גם־היא. ט והיה מקול זנותה, ותחנף את־הארץ; ותנאף את־האבן, ואת־העץ. י וגם־בכל־זאת, לא־שבה אליי בגודה אחותה יהודה--בכל־ליבה: כי אם־בשקר, נאום־יהוה. {ס}

יא ויאמר יהוה אליי, צידקה נפשה משובה ישראל, מבוגדה, יהודה. יב הלוך וקראת את־הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל נאום־יהוה--לא־אפיל פניי, בכם: כי־חסיד אני נאום־יהוה, לא אטור לעולם. יג אך דעי עוונך, כי ביהוה אלוהייך פשעת; ותפזרי את־דרכייך לזרים, תחת כל־עץ רענן, ובקולי לא־שמעתם, נאום־יהוה. יד שובו בנים שובבים נאום־יהוה, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון. טו ונתתי לכם רועים, כליבי; ורעו אתכם, דעה והשכל. טז והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאום־יהוה--לא־יאמרו עוד ארון ברית־יהוה, ולא יעלה על־לב; ולא יזכרו־בו ולא יפקודו, ולא ייעשה עוד. יז בעת ההיא, יקראו לירושלים כיסא יהוה, ונקוו אליה כל־הגויים לשם יהוה, לירושלים; ולא־ילכו עוד--אחרי, שרירות ליבם הרע. {ס}

יח בימים ההמה, ילכו בית־יהודה על־בית ישראל; ויבואו יחדיו, מארץ צפון, על־הארץ, אשר הנחלתי את־אבותיכם. יט ואנוכי אמרתי, איך אשיתך בבנים, ואתן־לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גויים; ואומר, אבי תקראי־לי, ומאחריי, לא תשובי. כ אכן בגדה אישה, מריעה; כן בגדתם בי בית ישראל, נאום־יהוה. כא קול על־שפיים נשמע, בכי תחנוני בני ישראל: כי העוו את־דרכם, שכחו את־יהוה אלוהיהם. כב שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם; הננו אתאנו לך, כי אתה יהוה אלוהינו. כג אכן לשקר מגבעות, המון הרים; אכן ביהוה אלוהינו, תשועת ישראל. כד והבושת, אכלה את־יגיע אבותינו--מנעורינו: את־צאנם, ואת־בקרם, את־בניהם, ואת־בנותיהם. כה נשכבה בבושתנו, ותכסנו כלימתנו--כי ליהוה אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו, מנעורינו ועד־היום הזה; ולא שמענו, בקול יהוה אלוהינו. {ס}