תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ג

א לאמור הן ישלח איש את-אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש-אחר, הישוב אליה עוד--הלוא חנוף תחנף, הארץ ההיא; ואת, זנית ריעים רבים--ושוב אליי, נאום-יהוה. ב שאי-עינייך על-שפיים וראי, איפה לא שוכבת--על-דרכים ישבת להם, כערבי במדבר; ותחניפי ארץ, בזנותייך וברעתך. ג ויימנעו רביבים, ומלקוש לא היה; ומצח אישה זונה היה לך, מיאנת היכלם. ד הלוא מעתה, קראת לי אבי; אלוף נעוריי, אתה. ה הינטור לעולם, אם-ישמור לנצח; הנה דיברת ותעשי הרעות, ותוכל. {פ}

ו ויאמר יהוה אליי, בימי יאשייהו המלך, הראית, אשר עשתה משובה ישראל; הולכה היא על-כל-הר גבוה, ואל-תחת כל-עץ רענן--ותזני-שם. ז ואומר, אחרי עשותה את-כל-אלה אליי תשוב--ולא-שבה; ותרא בגודה אחותה, יהודה. ח וארא, כי על-כל-אודות אשר נאפה משובה ישראל, שילחתיה, ואתן את-ספר כריתותיה אליה; ולא יראה בוגדה יהודה, אחותה--ותלך, ותיזן גם-היא. ט והיה מקול זנותה, ותחנף את-הארץ; ותנאף את-האבן, ואת-העץ. י וגם-בכל-זאת, לא-שבה אליי בגודה אחותה יהודה--בכל-ליבה: כי אם-בשקר, נאום-יהוה. {ס}

יא ויאמר יהוה אליי, צידקה נפשה משובה ישראל, מבוגדה, יהודה. יב הלוך וקראת את-הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל נאום-יהוה--לא-אפיל פניי, בכם: כי-חסיד אני נאום-יהוה, לא אטור לעולם. יג אך דעי עוונך, כי ביהוה אלוהייך פשעת; ותפזרי את-דרכייך לזרים, תחת כל-עץ רענן, ובקולי לא-שמעתם, נאום-יהוה. יד שובו בנים שובבים נאום-יהוה, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון. טו ונתתי לכם רועים, כליבי; ורעו אתכם, דעה והשכל. טז והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאום-יהוה--לא-יאמרו עוד ארון ברית-יהוה, ולא יעלה על-לב; ולא יזכרו-בו ולא יפקודו, ולא ייעשה עוד. יז בעת ההיא, יקראו לירושלים כיסא יהוה, ונקוו אליה כל-הגויים לשם יהוה, לירושלים; ולא-ילכו עוד--אחרי, שרירות ליבם הרע. {ס}

יח בימים ההמה, ילכו בית-יהודה על-בית ישראל; ויבואו יחדיו, מארץ צפון, על-הארץ, אשר הנחלתי את-אבותיכם. יט ואנוכי אמרתי, איך אשיתך בבנים, ואתן-לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גויים; ואומר, אבי תקראי-לי, ומאחריי, לא תשובי. כ אכן בגדה אישה, מריעה; כן בגדתם בי בית ישראל, נאום-יהוה. כא קול על-שפיים נשמע, בכי תחנוני בני ישראל: כי העוו את-דרכם, שכחו את-יהוה אלוהיהם. כב שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם; הננו אתאנו לך, כי אתה יהוה אלוהינו. כג אכן לשקר מגבעות, המון הרים; אכן ביהוה אלוהינו, תשועת ישראל. כד והבושת, אכלה את-יגיע אבותינו--מנעורינו: את-צאנם, ואת-בקרם, את-בניהם, ואת-בנותיהם. כה נשכבה בבושתנו, ותכסנו כלימתנו--כי ליהוה אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו, מנעורינו ועד-היום הזה; ולא שמענו, בקול יהוה אלוהינו. {ס}