תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק מח

א למואב כה־אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הוי אל־נבו כי שודדה, הובישה נלכדה, קריתיים; הובישה המשגב, וחתה. ב אין עוד, תהילת מואב--בחשבון חשבו עליה רעה, לכו ונכריתנה מגוי; גם־מדמן תידומי, אחרייך תלך חרב. ג קול צעקה, מחורוניים--שוד, ושבר גדול. ד נשברה, מואב; השמיעו זעקה, צעיריה. ה כי מעלה הלוחית, בבכי יעלה־בכי: כי במורד חורוניים, צרי צעקת־שבר שמעו. ו נוסו, מלטו נפשכם; ותהיינה, כערוער במדבר. ז כי יען בטחך במעשייך, ובאוצרותייך, גם־את, תילכדי; ויצא כמוש בגולה, כוהניו ושריו יחדיו. ח ויבוא שודד אל־כל־עיר, ועיר לא תימלט, ואבד העמק, ונשמד המישור--אשר, אמר יהוה. ט תנו־ציץ למואב, כי נצוא תצא; ועריה לשמה תהיינה, מאין יושב בהן. י ארור, עושה מלאכת יהוה--רמייה; וארור, מונע חרבו מדם. יא שאנן מואב מנעוריו, ושוקט הוא אל־שמריו, ולא־הורק מכלי אל־כלי, ובגולה לא הלך; על־כן, עמד טעמו בו, וריחו, לא נמר. {ס}

יב לכן הנה־ימים באים, נאום־יהוה, ושילחתי־לו צועים, וציעוהו; וכליו יריקו, ונבליהם ינפצו. יג ובוש מואב, מכמוש, כאשר־בושו בית ישראל, מבית אל מבטחם. יד איך, תאמרו, גיבורים, אנחנו; ואנשי־חיל, למלחמה. טו שודד מואב ועריה עלה, ומבחר בחוריו ירדו לטבח: נאום־המלך--יהוה צבאות, שמו. טז קרוב איד־מואב, לבוא; ורעתו, מיהרה מאוד. יז נודו לו כל־סביביו, וכול יודעי שמו; אמרו, איכה נשבר מטה־עוז--מקל, תפארה. יח רדי מכבוד ושבי בצמא, יושבת בת־דיבון: כי־שודד מואב עלה בך, שיחת מבצרייך. יט אל־דרך עמדי וצפי, יושבת ערוער; שאלי־נס ונמלטה, אמרי מה־נהייתה. כ הוביש מואב כי־חתה, הילילו וזעקו; הגידו בארנון, כי שודד מואב. כא ומשפט בא, אל־ארץ המישור--אל־חולון ואל־יהצה, ועל־מיפעת. כב ועל־דיבון ועל־נבו, ועל־בית דבלתיים. כג ועל קריתיים ועל־בית גמול, ועל־בית מעון. כד ועל־קרייות, ועל־בוצרה; ועל, כל־ערי ארץ מואב--הרחוקות, והקרובות. כה נגדעה קרן מואב, וזרועו נשברה--נאום, יהוה. כו השכירוהו, כי על־יהוה הגדיל; וספק מואב בקיאו, והיה לשחוק גם־הוא. כז ואם לא השחוק, היה לך ישראל, אם־בגנבים, נמצא: כי־מדי דבריך בו, תתנודד. כח עזבו ערים ושכנו בסלע, יושבי מואב; והיו כיונה, תקנן בעברי פי־פחת. כט שמענו גאון־מואב, גאה מאוד: גובהו וגאונו וגאוותו, ורום ליבו. ל אני ידעתי נאום־יהוה, עברתו ולא־כן; בדיו, לא־כן עשו. לא על־כן על־מואב אייליל, ולמואב כולו אזעק: אל־אנשי קיר־חרש, יהגה. לב מבכי יעזר אבכה־לך, הגפן שבמה, נטישותייך עברו ים, עד ים יעזר נגעו--על־קיצך ועל־בצירך, שודד נפל. לג ונאספה שמחה וגיל מכרמל, ומארץ מואב; ויין, מיקבים השבתי--לא־ידרוך הידד, הידד לא הידד. לד מזעקת חשבון עד־אלעלה, עד־יהץ נתנו קולם--מצוער עד־חורוניים, עגלת שלישייה: כי גם־מי נמרים, למשמות יהיו. לה והשבתי למואב, נאום־יהוה, מעלה במה, ומקטיר לאלוהיו. לו על־כן ליבי למואב, כחלילים יהמה, וליבי אל־אנשי קיר־חרש, כחלילים יהמה; על־כן יתרת עשה, אבדו. לז כי כל־ראש קורחה, וכל־זקן גרועה; על כל־ידיים גדודות, ועל־מותניים שק. לח על כל־גגות מואב וברחובותיה, כולו מספד: כי־שברתי את־מואב, ככלי אין־חפץ בו--נאום־יהוה. לט איך חתה הילילו, איך הפנה־עורף מואב בוש; והיה מואב לשחוק ולמחיתה, לכל־סביביו. {ס}

מ כי־כה אמר יהוה, הנה כנשר ידאה; ופרש כנפיו, אל־מואב. מא נלכדה, הקרייות, והמצדות, נתפשה; והיה לב גיבורי מואב, ביום ההוא, כלב, אישה מצרה. מב ונשמד מואב, מעם: כי על־יהוה, הגדיל. מג פחד ופחת, ופח--עליך יושב מואב, נאום־יהוה. מד הנס מפני הפחד, ייפול אל־הפחת, והעולה מן־הפחת, יילכד בפח: כי־אביא אליה אל־מואב שנת פקודתם, נאום־יהוה. מה בצל חשבון עמדו, מכוח נסים: כי־אש יצא מחשבון, ולהבה מבין סיחון, ותאכל פאת מואב, וקודקוד בני שאון. מו אוי־לך מואב, אבד עם־כמוש: כי־לוקחו בניך בשבי, ובנותיך בשביה. מז ושבתי שבות־מואב באחרית הימים, נאום־יהוה; עד־הנה, משפט מואב. {ס}