תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק מח

א למואב כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הוי אל-נבו כי שודדה, הובישה נלכדה, קריתיים; הובישה המשגב, וחתה. ב אין עוד, תהילת מואב--בחשבון חשבו עליה רעה, לכו ונכריתנה מגוי; גם-מדמן תידומי, אחרייך תלך חרב. ג קול צעקה, מחורוניים--שוד, ושבר גדול. ד נשברה, מואב; השמיעו זעקה, צעיריה. ה כי מעלה הלוחית, בבכי יעלה-בכי: כי במורד חורוניים, צרי צעקת-שבר שמעו. ו נוסו, מלטו נפשכם; ותהיינה, כערוער במדבר. ז כי יען בטחך במעשייך, ובאוצרותייך, גם-את, תילכדי; ויצא כמוש בגולה, כוהניו ושריו יחדיו. ח ויבוא שודד אל-כל-עיר, ועיר לא תימלט, ואבד העמק, ונשמד המישור--אשר, אמר יהוה. ט תנו-ציץ למואב, כי נצוא תצא; ועריה לשמה תהיינה, מאין יושב בהן. י ארור, עושה מלאכת יהוה--רמייה; וארור, מונע חרבו מדם. יא שאנן מואב מנעוריו, ושוקט הוא אל-שמריו, ולא-הורק מכלי אל-כלי, ובגולה לא הלך; על-כן, עמד טעמו בו, וריחו, לא נמר. {ס}

יב לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה, ושילחתי-לו צועים, וציעוהו; וכליו יריקו, ונבליהם ינפצו. יג ובוש מואב, מכמוש, כאשר-בושו בית ישראל, מבית אל מבטחם. יד איך, תאמרו, גיבורים, אנחנו; ואנשי-חיל, למלחמה. טו שודד מואב ועריה עלה, ומבחר בחוריו ירדו לטבח: נאום-המלך--יהוה צבאות, שמו. טז קרוב איד-מואב, לבוא; ורעתו, מיהרה מאוד. יז נודו לו כל-סביביו, וכול יודעי שמו; אמרו, איכה נשבר מטה-עוז--מקל, תפארה. יח רדי מכבוד ושבי בצמא, יושבת בת-דיבון: כי-שודד מואב עלה בך, שיחת מבצרייך. יט אל-דרך עמדי וצפי, יושבת ערוער; שאלי-נס ונמלטה, אמרי מה-נהייתה. כ הוביש מואב כי-חתה, הילילו וזעקו; הגידו בארנון, כי שודד מואב. כא ומשפט בא, אל-ארץ המישור--אל-חולון ואל-יהצה, ועל-מיפעת. כב ועל-דיבון ועל-נבו, ועל-בית דבלתיים. כג ועל קריתיים ועל-בית גמול, ועל-בית מעון. כד ועל-קרייות, ועל-בוצרה; ועל, כל-ערי ארץ מואב--הרחוקות, והקרובות. כה נגדעה קרן מואב, וזרועו נשברה--נאום, יהוה. כו השכירוהו, כי על-יהוה הגדיל; וספק מואב בקיאו, והיה לשחוק גם-הוא. כז ואם לא השחוק, היה לך ישראל, אם-בגנבים, נמצא: כי-מדי דבריך בו, תתנודד. כח עזבו ערים ושכנו בסלע, יושבי מואב; והיו כיונה, תקנן בעברי פי-פחת. כט שמענו גאון-מואב, גאה מאוד: גובהו וגאונו וגאוותו, ורום ליבו. ל אני ידעתי נאום-יהוה, עברתו ולא-כן; בדיו, לא-כן עשו. לא על-כן על-מואב אייליל, ולמואב כולו אזעק: אל-אנשי קיר-חרש, יהגה. לב מבכי יעזר אבכה-לך, הגפן שבמה, נטישותייך עברו ים, עד ים יעזר נגעו--על-קיצך ועל-בצירך, שודד נפל. לג ונאספה שמחה וגיל מכרמל, ומארץ מואב; ויין, מיקבים השבתי--לא-ידרוך הידד, הידד לא הידד. לד מזעקת חשבון עד-אלעלה, עד-יהץ נתנו קולם--מצוער עד-חורוניים, עגלת שלישייה: כי גם-מי נמרים, למשמות יהיו. לה והשבתי למואב, נאום-יהוה, מעלה במה, ומקטיר לאלוהיו. לו על-כן ליבי למואב, כחלילים יהמה, וליבי אל-אנשי קיר-חרש, כחלילים יהמה; על-כן יתרת עשה, אבדו. לז כי כל-ראש קורחה, וכל-זקן גרועה; על כל-ידיים גדודות, ועל-מותניים שק. לח על כל-גגות מואב וברחובותיה, כולו מספד: כי-שברתי את-מואב, ככלי אין-חפץ בו--נאום-יהוה. לט איך חתה הילילו, איך הפנה-עורף מואב בוש; והיה מואב לשחוק ולמחיתה, לכל-סביביו. {ס}

מ כי-כה אמר יהוה, הנה כנשר ידאה; ופרש כנפיו, אל-מואב. מא נלכדה, הקרייות, והמצדות, נתפשה; והיה לב גיבורי מואב, ביום ההוא, כלב, אישה מצרה. מב ונשמד מואב, מעם: כי על-יהוה, הגדיל. מג פחד ופחת, ופח--עליך יושב מואב, נאום-יהוה. מד הנס מפני הפחד, ייפול אל-הפחת, והעולה מן-הפחת, יילכד בפח: כי-אביא אליה אל-מואב שנת פקודתם, נאום-יהוה. מה בצל חשבון עמדו, מכוח נסים: כי-אש יצא מחשבון, ולהבה מבין סיחון, ותאכל פאת מואב, וקודקוד בני שאון. מו אוי-לך מואב, אבד עם-כמוש: כי-לוקחו בניך בשבי, ובנותיך בשביה. מז ושבתי שבות-מואב באחרית הימים, נאום-יהוה; עד-הנה, משפט מואב. {ס}