תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ד

א אם־תשוב ישראל נאום־יהוה אליי, תשוב; ואם־תסיר שיקוציך מפניי, ולא תנוד. ב ונשבעת, חי־יהוה, באמת, במשפט ובצדקה; והתברכו בו גויים, ובו יתהללו. {ס}

ג כי־כה אמר יהוה, לאיש יהודה ולירושלים, נירו לכם, ניר; ואל־תזרעו, אל־קוצים. ד הימולו ליהוה, והסירו עורלות לבבכם, איש יהודה, ויושבי ירושלים: פן־תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה--מפני, רוע מעלליכם. ה הגידו ביהודה, ובירושלים השמיעו, ואמרו, תקעו שופר בארץ; קראו מלאו ואמרו, היאספו ונבואה אל־ערי המבצר. ו שאו־נס ציונה, העיזו אל־תעמודו: כי רעה, אנוכי מביא מצפון--ושבר גדול. ז עלה אריה, מסובכו, ומשחית גויים, נסע יצא ממקומו--לשום ארצך לשמה, ערייך תיצינה מאין יושב. ח על־זאת חגרו שקים, ספדו והילילו: כי לא־שב חרון אף־יהוה, ממנו. {פ}

ט והיה ביום־ההוא נאום־יהוה, יאבד לב־המלך ולב השרים; ונשמו, הכוהנים, והנביאים, יתמהו. {ס}

י ואומר אהה אדוניי יהוה, אכן השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמור, שלום, יהיה לכם; ונגעה חרב, עד־הנפש. יא בעת ההיא, ייאמר לעם־הזה ולירושלים, רוח צח שפיים במדבר, דרך בת־עמי--לא לזרות, ולא להבר. יב רוח מלא מאלה, יבוא לי; עתה, גם־אני אדבר משפטים אותם. יג הנה כעננים יעלה, וכסופה מרכבותיו--קלו מנשרים, סוסיו; אוי לנו, כי שודדנו. יד כבסי מרעה ליבך ירושלים, למען תיוושעי: עד־מתיי תלין בקרבך, מחשבות אונך. טו כי קול מגיד, מדן; ומשמיע אוון, מהר אפריים. טז הזכירו לגויים, הנה השמיעו על־ירושלים, נוצרים באים, מארץ המרחק; וייתנו על־ערי יהודה, קולם. יז כשומרי שדיי, היו עליה מסביב: כי־אותי מרתה, נאום־יהוה. יח דרכך, ומעללייך, עשה אלה, לך; זאת רעתך כי מר, כי נגע עד־ליבך. {פ}

יט מעיי מעיי אוחילה קירות ליבי, הומה־לי ליבי--לא אחריש: כי קול שופר שמעת נפשי, תרועת מלחמה. כ שבר על־שבר נקרא, כי שודדה כל־הארץ; פתאום שודדו אוהליי, רגע יריעותיי. כא עד־מתיי, אראה־נס--אשמעה, קול שופר. {פ}

כב כי אוויל עמי, אותי לא ידעו--בנים סכלים המה, ולא נבונים המה; חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו. כג ראיתי, את־הארץ, והנה־תוהו, ובוהו; ואל־השמיים, ואין אורם. כד ראיתי, ההרים, והנה, רועשים; וכל־הגבעות, התקלקלו. כה ראיתי, והנה אין האדם; וכל־עוף השמיים, נדדו. כו ראיתי, והנה הכרמל המדבר; וכל־עריו, ניתצו מפני יהוה--מפני, חרון אפו. {ס}

כז כי־כה אמר יהוה, שממה תהיה כל־הארץ; וכלה, לא אעשה. כח על־זאת תאבל הארץ, וקדרו השמיים ממעל--על כי־דיברתי זמותי, ולא ניחמתי ולא־אשוב ממנה. כט מקול פרש ורומה קשת, בורחת כל־העיר--באו בעבים, ובכפים עלו: כל־העיר עזובה, ואין־יושב בהן איש. ל ואת שדוד מה־תעשי, כי־תלבשי שני כי־תעדי עדי־זהב כי־תקרעי בפוך עינייך--לשוא, תתייפי: מאסו־בך עוגבים, נפשך יבקשו. לא כי קול כחולה שמעתי, צרה כמבכירה--קול בת־ציון תתייפח, תפרש כפיה: אוי־נא לי, כי־עייפה נפשי להורגים. {פ}