תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ד

א אם-תשוב ישראל נאום-יהוה אליי, תשוב; ואם-תסיר שיקוציך מפניי, ולא תנוד. ב ונשבעת, חי-יהוה, באמת, במשפט ובצדקה; והתברכו בו גויים, ובו יתהללו. {ס}

ג כי-כה אמר יהוה, לאיש יהודה ולירושלים, נירו לכם, ניר; ואל-תזרעו, אל-קוצים. ד הימולו ליהוה, והסירו עורלות לבבכם, איש יהודה, ויושבי ירושלים: פן-תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה--מפני, רוע מעלליכם. ה הגידו ביהודה, ובירושלים השמיעו, ואמרו, תקעו שופר בארץ; קראו מלאו ואמרו, היאספו ונבואה אל-ערי המבצר. ו שאו-נס ציונה, העיזו אל-תעמודו: כי רעה, אנוכי מביא מצפון--ושבר גדול. ז עלה אריה, מסובכו, ומשחית גויים, נסע יצא ממקומו--לשום ארצך לשמה, ערייך תיצינה מאין יושב. ח על-זאת חגרו שקים, ספדו והילילו: כי לא-שב חרון אף-יהוה, ממנו. {פ}

ט והיה ביום-ההוא נאום-יהוה, יאבד לב-המלך ולב השרים; ונשמו, הכוהנים, והנביאים, יתמהו. {ס}

י ואומר אהה אדוניי יהוה, אכן השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמור, שלום, יהיה לכם; ונגעה חרב, עד-הנפש. יא בעת ההיא, ייאמר לעם-הזה ולירושלים, רוח צח שפיים במדבר, דרך בת-עמי--לא לזרות, ולא להבר. יב רוח מלא מאלה, יבוא לי; עתה, גם-אני אדבר משפטים אותם. יג הנה כעננים יעלה, וכסופה מרכבותיו--קלו מנשרים, סוסיו; אוי לנו, כי שודדנו. יד כבסי מרעה ליבך ירושלים, למען תיוושעי: עד-מתיי תלין בקרבך, מחשבות אונך. טו כי קול מגיד, מדן; ומשמיע אוון, מהר אפריים. טז הזכירו לגויים, הנה השמיעו על-ירושלים, נוצרים באים, מארץ המרחק; וייתנו על-ערי יהודה, קולם. יז כשומרי שדיי, היו עליה מסביב: כי-אותי מרתה, נאום-יהוה. יח דרכך, ומעללייך, עשה אלה, לך; זאת רעתך כי מר, כי נגע עד-ליבך. {פ}

יט מעיי מעיי אוחילה קירות ליבי, הומה-לי ליבי--לא אחריש: כי קול שופר שמעת נפשי, תרועת מלחמה. כ שבר על-שבר נקרא, כי שודדה כל-הארץ; פתאום שודדו אוהליי, רגע יריעותיי. כא עד-מתיי, אראה-נס--אשמעה, קול שופר. {פ}

כב כי אוויל עמי, אותי לא ידעו--בנים סכלים המה, ולא נבונים המה; חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו. כג ראיתי, את-הארץ, והנה-תוהו, ובוהו; ואל-השמיים, ואין אורם. כד ראיתי, ההרים, והנה, רועשים; וכל-הגבעות, התקלקלו. כה ראיתי, והנה אין האדם; וכל-עוף השמיים, נדדו. כו ראיתי, והנה הכרמל המדבר; וכל-עריו, ניתצו מפני יהוה--מפני, חרון אפו. {ס}

כז כי-כה אמר יהוה, שממה תהיה כל-הארץ; וכלה, לא אעשה. כח על-זאת תאבל הארץ, וקדרו השמיים ממעל--על כי-דיברתי זמותי, ולא ניחמתי ולא-אשוב ממנה. כט מקול פרש ורומה קשת, בורחת כל-העיר--באו בעבים, ובכפים עלו: כל-העיר עזובה, ואין-יושב בהן איש. ל ואת שדוד מה-תעשי, כי-תלבשי שני כי-תעדי עדי-זהב כי-תקרעי בפוך עינייך--לשוא, תתייפי: מאסו-בך עוגבים, נפשך יבקשו. לא כי קול כחולה שמעתי, צרה כמבכירה--קול בת-ציון תתייפח, תפרש כפיה: אוי-נא לי, כי-עייפה נפשי להורגים. {פ}