תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק מט

א לבני עמון, כה אמר יהוה, הבנים אין לישראל, אם־יורש אין לו--מדוע, ירש מלכם את־גד, ועמו, בעריו ישב. ב לכן הנה ימים באים נאום־יהוה, והשמעתי אל־רבת בני־עמון תרועת מלחמה והייתה לתל שממה, ובנותיה, באש תיצתנה; וירש ישראל את־יורשיו, אמר יהוה. ג הילילי חשבון כי שודדה־עיי, צעקנה בנות רבה--חגורנה שקים, ספודנה והתשוטטנה בגדרות: כי מלכם בגולה ילך, כוהניו ושריו יחדיו. ד מה־תתהללי, בעמקים--זב עמקך, הבת השובבה; הבוטחה, באוצרותיה, מי, יבוא אליי. ה הנני מביא עלייך פחד, נאום־אדוניי יהוה צבאות--מכל־סביבייך; ונידחתם איש לפניו, ואין מקבץ לנודד. ו ואחרי־כן, אשיב את־שבות בני־עמון--נאום־יהוה. {פ}

ז לאדום, כה אמר יהוה צבאות, האין עוד חכמה, בתימן; אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם. ח נוסו הופנו העמיקו לשבת, יושבי דדן: כי איד עשיו הבאתי עליו, עת פקדתיו. ט אם־בוצרים באו לך, לא ישאירו עוללות; אם־גנבים בלילה, השחיתו דיים. י כי־אני חשפתי את־עשיו, גיליתי את־מסתריו, ונחבה, לא יוכל; שודד זרעו ואחיו ושכניו, ואיננו. יא עוזבה יתומיך, אני אחייה; ואלמנותיך, עליי תבטחו. {ס}

יב כי־כה אמר יהוה, הנה אשר־אין משפטם לשתות הכוס שתה ישתו, ואתה הוא, נקה תינקה: לא תינקה, כי שתה תשתה. יג כי בי נשבעתי נאום־יהוה, כי־לשמה לחרפה לחורב ולקללה תהיה בוצרה; וכל־עריה תהיינה, לחורבות עולם. יד שמועה שמעתי מאת יהוה, וציר בגויים שלוח; התקבצו ובואו עליה, וקומו למלחמה. טו כי־הנה קטון נתתיך, בגויים--בזוי, באדם. טז תפלצתך השיא אותך, זדון ליבך, שוכני בחגווי הסלע, תופשי מרום גבעה: כי־תגביה כנשר קינך, משם אורידך נאום־יהוה. יז והייתה אדום, לשמה; כול עובר עליה, יישום וישרוק על־כל־מכותיה. יח כמהפכת סדום ועמורה, ושכניה--אמר יהוה; לא־יישב שם איש, ולא־יגור בה בן־אדם. יט הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל־נווה איתן--כי־ארגיעה אריצנו מעליה, ומי בחור אליה אפקוד: כי מי כמוני, ומי יועידני, ומי־זה רועה, אשר יעמוד לפניי. {ס}

כ לכן שמעו עצת־יהוה, אשר יעץ אל־אדום, ומחשבותיו, אשר חשב אל־יושבי תימן: אם־לא יסחבום צעירי הצאן, אם־לא ישים עליהם נווהם. כא מקול נפלם, רעשה הארץ: צעקה, בים־סוף נשמע קולה. כב הנה כנשר יעלה וידאה, ויפרוש כנפיו על־בוצרה; והיה לב גיבורי אדום, ביום ההוא, כלב, אישה מצרה. {פ}

כג לדמשק, בושה חמת וארפד--כי־שמועה רעה שמעו, נמוגו; בים דאגה, השקט לא יוכל. כד רפתה דמשק הפנתה לנוס, ורטט החזיקה; צרה וחבלים אחזתה, כיולדה. כה איך לא־עוזבה, עיר תהילת--קרית, משושי. כו לכן ייפלו בחוריה, ברחובותיה; וכל־אנשי המלחמה יידמו ביום ההוא, נאום יהוה צבאות. כז והצתי אש, בחומת דמשק; ואכלה, ארמנות בן־הדד. {פ}

כח לקדר ולממלכות חצור, אשר הכה נבוכדראצר מלך־בבל--כה, אמר יהוה: קומו עלו אל־קדר, ושודדו את־בני־קדם. כט אוהליהם וצאנם ייקחו, יריעותיהם וכל־כליהם וגמליהם ישאו להם; וקראו עליהם מגור, מסביב. ל נוסו נודו מאוד העמיקו לשבת, יושבי חצור--נאום־יהוה: כי־יעץ עליכם נבוכדראצר מלך־בבל, עצה, וחשב עליכם, מחשבה. לא קומו עלו, אל־גוי שליו יושב לבטח--נאום־יהוה; לא־דלתיים ולא־בריח לו, בדד ישכונו. לב והיו גמליהם לבז, והמון מקניהם לשלל, וזיריתים לכל־רוח, קצוצי פיאה; ומכל־עבריו אביא את־אידם, נאום־יהוה. לג והייתה חצור למעון תנים, שממה--עד־עולם: לא־יישב שם איש, ולא־יגור בה בן־אדם. {ס}

לד אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו הנביא, אל־עילם: בראשית, מלכות צדקייה מלך־יהודה--לאמור. לה כה אמר יהוה צבאות, הנני שובר את־קשת עילם, ראשית, גבורתם. לו והבאתי אל־עילם ארבע רוחות, מארבע קצות השמיים, וזיריתים, לכול הרוחות האלה; ולא־יהיה הגוי, אשר לא־יבוא שם נידחי עילם. לז והחתתי את־עילם לפני אויביהם ולפני מבקשי נפשם, והבאתי עליהם רעה את־חרון אפי--נאום־יהוה; ושילחתי אחריהם את־החרב, עד כלותי אותם. לח ושמתי כיסאי, בעילם; והאבדתי משם מלך ושרים, נאום־יהוה. לט והיה באחרית הימים, אשיב את־שבות עילם--נאום־יהוה. {פ}