תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק מד

א הדבר, אשר היה אל־ירמיהו, אל כל־היהודים, היושבים בארץ מצריים--היושבים במגדול ובתחפנחס ובנוף, ובארץ פתרוס לאמור. ב כה־אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, אתם ראיתם את כל־הרעה אשר הבאתי על־ירושלים, ועל כל־ערי יהודה; והנם חורבה היום הזה, ואין בהם יושב. ג מפני רעתם, אשר עשו להכעיסני, ללכת לקטר, לעבוד לאלוהים אחרים--אשר לא ידעום, המה אתם ואבותיכם. ד ואשלח אליכם את־כל־עבדיי הנביאים, השכם ושלוח לאמור: אל־נא תעשו, את דבר־התועבה הזאת--אשר שנאתי. ה ולא שמעו ולא־הטו את־אוזנם, לשוב מרעתם--לבלתי קטר, לאלוהים אחרים. ו ותיתך חמתי, ואפי, ותבער בערי יהודה, ובחוצות ירושלים; ותהיינה לחורבה לשממה, כיום הזה. {ס}

ז ועתה כה־אמר יהוה אלוהי צבאות אלוהי ישראל, למה אתם עושים רעה גדולה אל־נפשותיכם, להכרית לכם איש־ואישה עולל ויונק, מתוך יהודה--לבלתי הותיר לכם, שארית. ח להכעיסני, במעשי ידיכם, לקטר לאלוהים אחרים בארץ מצריים, אשר־אתם באים לגור שם--למען, הכרית לכם, ולמען היותכם לקללה ולחרפה, בכול גויי הארץ. ט השכחתם את־רעות אבותיכם ואת־רעות מלכי יהודה, ואת רעות נשיו, ואת רעותיכם, ואת רעות נשיכם--אשר עשו בארץ יהודה, ובחוצות ירושלים. י לא דוכאו, עד היום הזה; ולא יראו, ולא־הלכו בתורתי ובחוקותיי, אשר־נתתי לפניכם, ולפני אבותיכם. {ס}

יא לכן, כה־אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני שם פניי בכם, לרעה--ולהכרית, את־כל־יהודה. יב ולקחתי את־שארית יהודה, אשר־שמו פניהם לבוא ארץ־מצריים לגור שם, ותמו כול בארץ מצריים ייפולו בחרב ברעב ייתמו, מקטון ועד־גדול בחרב וברעב ימותו; והיו לאלה לשמה, ולקללה ולחרפה. יג ופקדתי, על היושבים בארץ מצריים, כאשר פקדתי, על־ירושלים--בחרב, ברעב ובדבר. יד ולא יהיה פליט ושריד, לשארית יהודה, הבאים לגור־שם, בארץ מצריים; ולשוב ארץ יהודה, אשר־המה מנשאים את־נפשם לשוב לשבת שם--כי לא־ישובו, כי אם־פליטים. {פ}

טו ויענו את־ירמיהו, כל־האנשים היודעים כי־מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל־הנשים העומדות, קהל גדול; וכל־העם היושבים בארץ־מצריים, בפתרוס לאמור. טז הדבר אשר־דיברת אלינו, בשם יהוה--איננו שומעים, אליך. יז כי עשה נעשה את־כל־הדבר אשר־יצא מפינו, לקטר למלכת השמיים והסך־לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים; ונשבע־לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. יח ומן־אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך־לה נסכים--חסרנו כול; ובחרב וברעב, תמנו. יט וכי־אנחנו מקטרים למלכת השמיים, ולהסך לה נסכים; המבלעדי אנשינו, עשינו לה כוונים להעציבה, והסך לה, נסכים. {ס}

כ ויאמר ירמיהו, אל־כל־העם, על־הגברים ועל־הנשים ועל־כל־העם, העונים אותו דבר לאמור. כא הלוא את־הקיטר, אשר קיטרתם בערי יהודה ובחוצות ירושלים, אתם ואבותיכם מלכיכם ושריכם, ועם הארץ: אותם זכר יהוה, ותעלה על־ליבו. כב ולא־יוכל יהוה עוד לשאת, מפני רוע מעלליכם, מפני התועבות, אשר עשיתם; ותהי ארצכם לחורבה ולשמה ולקללה, מאין יושב--כהיום הזה. כג מפני אשר קיטרתם ואשר חטאתם ליהוה, ולא שמעתם בקול יהוה, ובתורתו ובחוקותיו ובעדוותיו, לא הלכתם; על־כן קראת אתכם, הרעה הזאת--כיום הזה. {ס}

כד ויאמר ירמיהו אל־כל־העם, ואל כל־הנשים: שמעו, דבר־יהוה, כל־יהודה, אשר בארץ מצריים. כה כה־אמר יהוה־צבאות אלוהי ישראל לאמור, אתם ונשיכם ותדברנה בפיכם ובידיכם מילאתם לאמור, עשה נעשה את־נדרינו אשר נדרנו לקטר למלכת השמיים, ולהסך לה נסכים; הקם תקימנה את־נדריכם, ועשה תעשינה את־נדריכם. {ס}

כו לכן, שמעו דבר־יהוה, כל־יהודה, היושבים בארץ מצריים: הנני נשבעתי בשמי הגדול, אמר יהוה, אם־יהיה עוד שמי נקרא בפי כל־איש יהודה אומר חי־אדוניי יהוה, בכל־ארץ מצריים. כז הנני שוקד עליהם לרעה, ולא לטובה; ותמו כל־איש יהודה אשר בארץ־מצריים, בחרב וברעב--עד־כלותם. כח ופליטי חרב ישובון מן־ארץ מצריים, ארץ יהודה--מתי מספר; וידעו כל־שארית יהודה, הבאים לארץ־מצריים לגור שם, דבר־מי יקום, ממני ומהם. כט וזאת־לכם האות נאום־יהוה, כי־פוקד אני עליכם במקום הזה--למען, תדעו, כי קום יקומו דבריי עליכם, לרעה. {פ}

ל כה אמר יהוה, הנני נותן את־פרעה חופרע מלך־מצריים ביד אויביו, וביד, מבקשי נפשו: כאשר נתתי את־צדקייהו מלך־יהודה, ביד נבוכדראצר מלך־בבל אויבו--ומבקש נפשו. {ס}