תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק מו

א אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו הנביא, על־הגויים. ב למצריים, על־חיל פרעה נכו מלך מצריים, אשר־היה על־נהר־פרת, בכרכמיש--אשר הכה, נבוכדראצר מלך בבל, בשנת הרביעית, ליהויקים בן־יאשייהו מלך יהודה. ג ערכו מגן וצינה, וגשו למלחמה. ד אסרו הסוסים, ועלו הפרשים, והתייצבו, בכובעים; מרקו, הרמחים, לבשו, הסריונות. ה מדוע ראיתי, המה חתים נסוגים אחור, וגיבוריהם יוכתו, ומנוס נסו ולא הפנו--מגור מסביב, נאום־יהוה. ו אל־ינוס הקל, ואל־יימלט הגיבור; צפונה על־יד נהר־פרת, כשלו ונפלו. ז מי־זה, כיאור יעלה; כנהרות, יתגעשו מימיו. ח מצריים כיאור יעלה, וכנהרות יתגועשו מים; ויאמר, אעלה אכסה־ארץ, אובידה עיר, ויושבי בה. ט עלו הסוסים והתהוללו הרכב, וייצאו הגיבורים--כוש ופוט, תופשי מגן, ולודים, תופשי דורכי קשת. י והיום ההוא לאדוניי יהוה צבאות, יום נקמה להינקם מצריו, ואכלה חרב ושבעה, ורוותה מדמם: כי זבח לאדוניי יהוה צבאות, בארץ צפון--אל־נהר־פרת. יא עלי גלעד וקחי צורי, בתולת בת־מצריים; לשוא הרבית רפואות, תעלה אין לך. יב שמעו גויים קלונך, וצווחתך מלאה הארץ: כי־גיבור בגיבור כשלו, יחדיו נפלו שניהם. {פ}

יג הדבר אשר דיבר יהוה, אל־ירמיהו הנביא--לבוא, נבוכדראצר מלך בבל, להכות, את־ארץ מצריים. יד הגידו במצריים והשמיעו במגדול, והשמיעו בנוף ובתחפנחס; אמרו, התייצב והכן לך--כי־אכלה חרב, סביביך. טו מדוע, נסחף אביריך: לא עמד, כי יהוה הדפו. טז הרבה, כושל; גם־נפל איש אל־ריעהו, ויאמרו קומה ונשובה אל־עמנו ואל־ארץ מולדתנו, מפני, חרב היונה. יז קראו, שם, פרעה מלך־מצריים שאון, העביר המועד. יח חי־אני, נאום־המלך--יהוה צבאות, שמו: כי כתבור בהרים, וככרמל בים יבוא. יט כלי גולה עשי לך, יושבת בת־מצריים: כי־נוף לשמה תהיה, וניצתה מאין יושב. {ס}

כ עגלה יפה־פייה, מצריים; קרץ מצפון, בא בא. כא גם־שכיריה בקרבה כעגלי מרבק, כי־גם־המה הפנו נסו יחדיו לא עמדו: כי יום אידם בא עליהם, עת פקודתם. כב קולה, כנחש ילך: כי־בחיל ילכו--ובקרדומות באו לה, כחוטבי עצים. כג כרתו יערה נאום־יהוה, כי לא ייחקר: כי רבו מארבה, ואין להם מספר. כד הובישה, בת־מצריים; ניתנה, ביד עם־צפון. כה אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל־אמון מנוא, ועל־פרעה ועל־מצריים, ועל־אלוהיה ועל־מלכיה; ועל־פרעה--ועל הבוטחים, בו. כו ונתתים, ביד מבקשי נפשם, וביד נבוכדראצר מלך־בבל, וביד־עבדיו; ואחרי־כן תשכון כימי־קדם, נאום־יהוה. {פ}

כז ואתה אל־תירא עבדי יעקוב, ואל־תיחת ישראל--כי הנני מושיעך מרחוק, ואת־זרעך מארץ שביים; ושב יעקוב ושקט ושאנן, ואין מחריד. כח אתה אל־תירא עבדי יעקוב, נאום־יהוה--כי איתך, אני: כי אעשה כלה בכל־הגויים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא־אעשה כלה, וייסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך. {פ}