תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק יז

א חטאת יהודה, כתובה בעט ברזל--בציפורן שמיר: חרושה על-לוח ליבם, ולקרנות מזבחותיכם. ב כזכור בניהם מזבחותם, ואשריהם על-עץ רענן, על, גבעות הגבוהות. ג הררי, בשדה--חילך כל-אוצרותיך, לבז אתן; במותיך, בחטאת בכל-גבוליך. ד ושמטת, ובך מנחלתך אשר נתתי לך, והעבדתיך את-אויביך, בארץ אשר לא-ידעת: כי-אש קדחתם באפי, עד-עולם תוקד. {ס}

ה כה אמר יהוה, ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר, זרועו; ומן-יהוה, יסור ליבו. ו והיה כערער בערבה, ולא יראה כי-יבוא טוב; ושכן חררים במדבר, ארץ מלחה ולא תשב. {ס}

ז ברוך הגבר, אשר יבטח ביהוה; והיה יהוה, מבטחו. ח והיה כעץ שתול על-מים, ועל-יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי-יבוא חום, והיה עלהו רענן; ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי. ט עקוב הלב מכול, ואנוש הוא; מי, יידענו. י אני יהוה חוקר לב, בוחן כליות: ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו. {ס}

יא קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט; בחצי ימיו יעזבנו, ובאחריתו יהיה נבל. יב כיסא כבוד, מרום מראשון--מקום, מקדשנו. יג מקוה ישראל יהוה, כל-עוזביך יבושו; וסוריי בארץ ייכתבו, כי עזבו מקור מים-חיים את-יהוה. {פ}

יד רפאני יהוה ואירפא, הושיעני ואיוושעה: כי תהילתי, אתה. טו הנה-המה, אומרים אליי: איה דבר-יהוה, יבוא נא. טז ואני לא-אצתי מרועה אחריך, ויום אנוש לא התאוויתי--אתה ידעת; מוצא שפתיי, נוכח פניך היה. יז אל-תהיה-לי, למחיתה; מחסי-אתה, ביום רעה. יח יבושו רודפיי, ואל-אבושה אני--ייחתו המה, ואל-איחתה אני; הביא עליהם יום רעה, ומשנה שיברון שוברם. {ס}

יט כה-אמר יהוה אליי, הלוך ועמדת בשער בני-העם, אשר יבואו בו מלכי יהודה, ואשר ייצאו בו; ובכול, שערי ירושלים. כ ואמרת אליהם שמעו דבר-יהוה מלכי יהודה, וכל-יהודה, וכול, יושבי ירושלים--הבאים, בשערים האלה. כא כה אמר יהוה, הישמרו בנפשותיכם; ואל-תשאו משא ביום השבת, והבאתם בשערי ירושלים. כב ולא-תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל-מלאכה לא תעשו; וקידשתם את-יום השבת, כאשר ציוויתי את-אבותיכם. כג ולא שמעו, ולא הטו את-אוזנם; ויקשו, את-עורפם, לבלתי שמוע, ולבלתי קחת מוסר. כד והיה אם-שמוע תשמעון אליי, נאום-יהוה, לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת, ביום השבת; ולקדש את-יום השבת, לבלתי עשות-בה כל-מלאכה. כה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על-כיסא דויד רוכבים ברכב ובסוסים, המה ושריהם--איש יהודה, ויושבי ירושלים; וישבה העיר-הזאת, לעולם. כו ובאו מערי-יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין, ומן-השפילה ומן-ההר ומן-הנגב, מביאים עולה וזבח, ומנחה ולבונה--ומביאי תודה, בית יהוה. כז ואם-לא תשמעו אליי, לקדש את-יום השבת, ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלים, ביום השבת: והצתי אש בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלים--ולא תכבה. {פ}