תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק יז

א חטאת יהודה, כתובה בעט ברזל--בציפורן שמיר: חרושה על־לוח ליבם, ולקרנות מזבחותיכם. ב כזכור בניהם מזבחותם, ואשריהם על־עץ רענן, על, גבעות הגבוהות. ג הררי, בשדה--חילך כל־אוצרותיך, לבז אתן; במותיך, בחטאת בכל־גבוליך. ד ושמטת, ובך מנחלתך אשר נתתי לך, והעבדתיך את־אויביך, בארץ אשר לא־ידעת: כי־אש קדחתם באפי, עד־עולם תוקד. {ס}

ה כה אמר יהוה, ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר, זרועו; ומן־יהוה, יסור ליבו. ו והיה כערער בערבה, ולא יראה כי־יבוא טוב; ושכן חררים במדבר, ארץ מלחה ולא תשב. {ס}

ז ברוך הגבר, אשר יבטח ביהוה; והיה יהוה, מבטחו. ח והיה כעץ שתול על־מים, ועל־יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי־יבוא חום, והיה עלהו רענן; ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי. ט עקוב הלב מכול, ואנוש הוא; מי, יידענו. י אני יהוה חוקר לב, בוחן כליות: ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו. {ס}

יא קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט; בחצי ימיו יעזבנו, ובאחריתו יהיה נבל. יב כיסא כבוד, מרום מראשון--מקום, מקדשנו. יג מקוה ישראל יהוה, כל־עוזביך יבושו; וסוריי בארץ ייכתבו, כי עזבו מקור מים־חיים את־יהוה. {פ}

יד רפאני יהוה ואירפא, הושיעני ואיוושעה: כי תהילתי, אתה. טו הנה־המה, אומרים אליי: איה דבר־יהוה, יבוא נא. טז ואני לא־אצתי מרועה אחריך, ויום אנוש לא התאוויתי--אתה ידעת; מוצא שפתיי, נוכח פניך היה. יז אל־תהיה־לי, למחיתה; מחסי־אתה, ביום רעה. יח יבושו רודפיי, ואל־אבושה אני--ייחתו המה, ואל־איחתה אני; הביא עליהם יום רעה, ומשנה שיברון שוברם. {ס}

יט כה־אמר יהוה אליי, הלוך ועמדת בשער בני־העם, אשר יבואו בו מלכי יהודה, ואשר ייצאו בו; ובכול, שערי ירושלים. כ ואמרת אליהם שמעו דבר־יהוה מלכי יהודה, וכל־יהודה, וכול, יושבי ירושלים--הבאים, בשערים האלה. כא כה אמר יהוה, הישמרו בנפשותיכם; ואל־תשאו משא ביום השבת, והבאתם בשערי ירושלים. כב ולא־תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל־מלאכה לא תעשו; וקידשתם את־יום השבת, כאשר ציוויתי את־אבותיכם. כג ולא שמעו, ולא הטו את־אוזנם; ויקשו, את־עורפם, לבלתי שמוע, ולבלתי קחת מוסר. כד והיה אם־שמוע תשמעון אליי, נאום־יהוה, לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת, ביום השבת; ולקדש את־יום השבת, לבלתי עשות־בה כל־מלאכה. כה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על־כיסא דויד רוכבים ברכב ובסוסים, המה ושריהם--איש יהודה, ויושבי ירושלים; וישבה העיר־הזאת, לעולם. כו ובאו מערי־יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין, ומן־השפילה ומן־ההר ומן־הנגב, מביאים עולה וזבח, ומנחה ולבונה--ומביאי תודה, בית יהוה. כז ואם־לא תשמעו אליי, לקדש את־יום השבת, ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלים, ביום השבת: והצתי אש בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלים--ולא תכבה. {פ}