תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק נ

א הדבר, אשר דיבר יהוה אל-בבל--אל-ארץ כשדים: ביד, ירמיהו הנביא. ב הגידו בגויים והשמיעו ושאו-נס, השמיעו אל-תכחדו; אמרו נלכדה בבל הוביש בל, חת מרודך, הובישו עצביה, חתו גילוליה. ג כי עלה עליה גוי מצפון, הוא-ישית את-ארצה לשמה, ולא-יהיה יושב, בה: מאדם ועד-בהמה, נדו הלכו. ד בימים ההמה ובעת ההיא, נאום-יהוה, יבואו בני-ישראל המה ובני-יהודה, יחדיו; הלוך ובכה ילכו, ואת-יהוה אלוהיהם יבקשו. ה ציון ישאלו, דרך הנה פניהם; בואו ונלוו אל-יהוה, ברית עולם לא תישכח. ו צאן אובדות, היו עמי--רועיהם התעום, הרים שובבום; מהר אל-גבעה הלכו, שכחו רבצם. ז כל-מוצאיהם אכלום, וצריהם אמרו לא נאשם; תחת, אשר חטאו ליהוה נווה-צדק, ומקוה אבותיהם, יהוה. {ס}

ח נודו מתוך בבל, ומארץ כשדים צאו; והיו, כעתודים לפני-צאן. ט כי הנה אנוכי מעיר ומעלה על-בבל קהל-גויים גדולים, מארץ צפון, וערכו לה, משם תילכד; חיציו כגיבור משכיל, לא ישוב ריקם. י והייתה כשדים, לשלל: כל-שולליה ישבעו, נאום-יהוה. יא כי תשמחו כי תעלזו, שוסי נחלתי: כי תפושו כעגלה דשה, ותצהלו כאבירים. יב בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם; הנה אחרית גויים, מדבר צייה וערבה. יג מקצף יהוה לא תשב, והייתה שממה כולה; כול עובר על-בבל, יישום וישרוק על-כל-מכותיה. יד ערכו על-בבל סביב, כל-דורכי קשת, ידו אליה, אל-תחמלו אל-חץ: כי ליהוה, חטאה. טו הריעו עליה סביב, נתנה ידה, נפלו אושיותיה, נהרסו חומותיה: כי נקמת יהוה היא הינקמו בה, כאשר עשתה עשו-לה. טז כרתו זורע מבבל, ותופש מגל בעת קציר--מפני, חרב היונה, איש אל-עמו יפנו, ואיש לארצו ינוסו. {ס}

יז שה פזורה ישראל, אריות הדיחו; הראשון אכלו, מלך אשור, וזה האחרון עיצמו, נבוכדראצר מלך בבל. {פ}

יח לכן, כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל-מלך בבל, ואל-ארצו--כאשר פקדתי, אל-מלך אשור. יט ושובבתי את-ישראל אל-נווהו, ורעה הכרמל והבשן; ובהר אפריים והגלעד, תשבע נפשו. כ בימים ההם ובעת ההיא נאום-יהוה, יבוקש את-עוון ישראל ואיננו, ואת-חטאות יהודה, ולא תימצאינה: כי אסלח, לאשר אשאיר. {פ}

כא על-הארץ מרתיים עלה עליה, ואל-יושבי פקוד; חרוב והחרם אחריהם, נאום-יהוה, ועשה, ככול אשר ציוויתיך. {ס}

כב קול מלחמה, בארץ--ושבר, גדול. כג איך נגדע ויישבר, פטיש כל-הארץ; איך הייתה לשמה בבל, בגויים. כד יקושתי לך וגם-נלכדת בבל, ואת לא ידעת; נמצאת, וגם-נתפשת--כי ביהוה, התגרית. כה פתח יהוה את-אוצרו, ויוצא את-כלי זעמו: כי-מלאכה היא, לאדוניי יהוה צבאות--בארץ כשדים. כו בואו-לה מקץ פתחו מאבוסיה, סולוה כמו-ערמים והחרימוה; אל-תהי-לה, שארית. כז חרבו, כל-פריה, יירדו, לטבח; הוי עליהם, כי-בא יומם עת פקודתם. {ס}

כח קול נסים ופליטים, מארץ בבל: להגיד בציון, את-נקמת יהוה אלוהינו--נקמת, היכלו. כט השמיעו אל-בבל רבים כל-דורכי קשת חנו עליה סביב, אל-יהי-לה פליטה, שלמו-לה כפועלה, ככול אשר עשתה עשו-לה: כי אל-יהוה זדה, אל-קדוש ישראל. ל לכן ייפלו בחוריה, ברחובותיה; וכל-אנשי מלחמתה יידמו ביום ההוא, נאום-יהוה. {פ}

לא הנני אליך זדון, נאום-אדוניי יהוה צבאות: כי בא יומך, עת פקדתיך. לב וכשל זדון ונפל, ואין לו מקים; והצתי אש בעריו, ואכלה כל-סביבותיו. {ס}

לג כה אמר יהוה צבאות, עשוקים בני-ישראל ובני-יהודה יחדיו; וכל-שוביהם החזיקו בם, מיאנו שלחם. לד גואלם חזק, יהוה צבאות שמו--ריב יריב, את-ריבם: למען הרגיע את-הארץ, והרגיז ליושבי בבל. לה חרב על-כשדים, נאום-יהוה, ואל-יושבי בבל, ואל-שריה ואל-חכמיה. לו חרב אל-הבדים, ונואלו; חרב אל-גיבוריה, וחתו. לז חרב אל-סוסיו ואל-רכבו, ואל-כל-הערב אשר בתוכה--והיו לנשים; חרב אל-אוצרותיה, ובוזזו. לח חורב אל-מימיה, ויבשו: כי ארץ פסילים היא, ובאימים יתהוללו. לט לכן, יישבו ציים את-איים, וישבו בה, בנות יענה; ולא-תשב עוד לנצח, ולא תשכון עד-דור ודור. מ כמהפכת אלוהים את-סדום ואת-עמורה, ואת-שכניה--נאום-יהוה: לא-יישב שם איש, ולא-יגור בה בן-אדם. מא הנה עם בא, מצפון; וגוי גדול ומלכים רבים, ייעורו מירכתי-ארץ. מב קשת וכידון יחזיקו, אכזרי המה ולא ירחמו--קולם כים יהמה, ועל-סוסים ירכבו; ערוך, כאיש למלחמה, עלייך, בת-בבל. מג שמע מלך-בבל את-שמעם, ורפו ידיו; צרה, החזיקתהו--חיל, כיולדה. מד הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל-נווה איתן--כי-ארגיעה אריצם מעליה, ומי בחור אליה אפקוד: כי מי כמוני, ומי יועידני, ומי-זה רועה, אשר יעמוד לפניי. מה לכן שמעו עצת-יהוה, אשר יעץ אל-בבל, ומחשבותיו, אשר חשב אל-ארץ כשדים: אם-לא יסחבום צעירי הצאן, אם-לא ישים עליהם נווה. מו מקול נתפשה בבל, נרעשה הארץ; וזעקה, בגויים נשמע. {ס}