תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק נ

א הדבר, אשר דיבר יהוה אל־בבל--אל־ארץ כשדים: ביד, ירמיהו הנביא. ב הגידו בגויים והשמיעו ושאו־נס, השמיעו אל־תכחדו; אמרו נלכדה בבל הוביש בל, חת מרודך, הובישו עצביה, חתו גילוליה. ג כי עלה עליה גוי מצפון, הוא־ישית את־ארצה לשמה, ולא־יהיה יושב, בה: מאדם ועד־בהמה, נדו הלכו. ד בימים ההמה ובעת ההיא, נאום־יהוה, יבואו בני־ישראל המה ובני־יהודה, יחדיו; הלוך ובכה ילכו, ואת־יהוה אלוהיהם יבקשו. ה ציון ישאלו, דרך הנה פניהם; בואו ונלוו אל־יהוה, ברית עולם לא תישכח. ו צאן אובדות, היו עמי--רועיהם התעום, הרים שובבום; מהר אל־גבעה הלכו, שכחו רבצם. ז כל־מוצאיהם אכלום, וצריהם אמרו לא נאשם; תחת, אשר חטאו ליהוה נווה־צדק, ומקוה אבותיהם, יהוה. {ס}

ח נודו מתוך בבל, ומארץ כשדים צאו; והיו, כעתודים לפני־צאן. ט כי הנה אנוכי מעיר ומעלה על־בבל קהל־גויים גדולים, מארץ צפון, וערכו לה, משם תילכד; חיציו כגיבור משכיל, לא ישוב ריקם. י והייתה כשדים, לשלל: כל־שולליה ישבעו, נאום־יהוה. יא כי תשמחו כי תעלזו, שוסי נחלתי: כי תפושו כעגלה דשה, ותצהלו כאבירים. יב בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם; הנה אחרית גויים, מדבר צייה וערבה. יג מקצף יהוה לא תשב, והייתה שממה כולה; כול עובר על־בבל, יישום וישרוק על־כל־מכותיה. יד ערכו על־בבל סביב, כל־דורכי קשת, ידו אליה, אל־תחמלו אל־חץ: כי ליהוה, חטאה. טו הריעו עליה סביב, נתנה ידה, נפלו אושיותיה, נהרסו חומותיה: כי נקמת יהוה היא הינקמו בה, כאשר עשתה עשו־לה. טז כרתו זורע מבבל, ותופש מגל בעת קציר--מפני, חרב היונה, איש אל־עמו יפנו, ואיש לארצו ינוסו. {ס}

יז שה פזורה ישראל, אריות הדיחו; הראשון אכלו, מלך אשור, וזה האחרון עיצמו, נבוכדראצר מלך בבל. {פ}

יח לכן, כה־אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל־מלך בבל, ואל־ארצו--כאשר פקדתי, אל־מלך אשור. יט ושובבתי את־ישראל אל־נווהו, ורעה הכרמל והבשן; ובהר אפריים והגלעד, תשבע נפשו. כ בימים ההם ובעת ההיא נאום־יהוה, יבוקש את־עוון ישראל ואיננו, ואת־חטאות יהודה, ולא תימצאינה: כי אסלח, לאשר אשאיר. {פ}

כא על־הארץ מרתיים עלה עליה, ואל־יושבי פקוד; חרוב והחרם אחריהם, נאום־יהוה, ועשה, ככול אשר ציוויתיך. {ס}

כב קול מלחמה, בארץ--ושבר, גדול. כג איך נגדע ויישבר, פטיש כל־הארץ; איך הייתה לשמה בבל, בגויים. כד יקושתי לך וגם־נלכדת בבל, ואת לא ידעת; נמצאת, וגם־נתפשת--כי ביהוה, התגרית. כה פתח יהוה את־אוצרו, ויוצא את־כלי זעמו: כי־מלאכה היא, לאדוניי יהוה צבאות--בארץ כשדים. כו בואו־לה מקץ פתחו מאבוסיה, סולוה כמו־ערמים והחרימוה; אל־תהי־לה, שארית. כז חרבו, כל־פריה, יירדו, לטבח; הוי עליהם, כי־בא יומם עת פקודתם. {ס}

כח קול נסים ופליטים, מארץ בבל: להגיד בציון, את־נקמת יהוה אלוהינו--נקמת, היכלו. כט השמיעו אל־בבל רבים כל־דורכי קשת חנו עליה סביב, אל־יהי־לה פליטה, שלמו־לה כפועלה, ככול אשר עשתה עשו־לה: כי אל־יהוה זדה, אל־קדוש ישראל. ל לכן ייפלו בחוריה, ברחובותיה; וכל־אנשי מלחמתה יידמו ביום ההוא, נאום־יהוה. {פ}

לא הנני אליך זדון, נאום־אדוניי יהוה צבאות: כי בא יומך, עת פקדתיך. לב וכשל זדון ונפל, ואין לו מקים; והצתי אש בעריו, ואכלה כל־סביבותיו. {ס}

לג כה אמר יהוה צבאות, עשוקים בני־ישראל ובני־יהודה יחדיו; וכל־שוביהם החזיקו בם, מיאנו שלחם. לד גואלם חזק, יהוה צבאות שמו--ריב יריב, את־ריבם: למען הרגיע את־הארץ, והרגיז ליושבי בבל. לה חרב על־כשדים, נאום־יהוה, ואל־יושבי בבל, ואל־שריה ואל־חכמיה. לו חרב אל־הבדים, ונואלו; חרב אל־גיבוריה, וחתו. לז חרב אל־סוסיו ואל־רכבו, ואל־כל־הערב אשר בתוכה--והיו לנשים; חרב אל־אוצרותיה, ובוזזו. לח חורב אל־מימיה, ויבשו: כי ארץ פסילים היא, ובאימים יתהוללו. לט לכן, יישבו ציים את־איים, וישבו בה, בנות יענה; ולא־תשב עוד לנצח, ולא תשכון עד־דור ודור. מ כמהפכת אלוהים את־סדום ואת־עמורה, ואת־שכניה--נאום־יהוה: לא־יישב שם איש, ולא־יגור בה בן־אדם. מא הנה עם בא, מצפון; וגוי גדול ומלכים רבים, ייעורו מירכתי־ארץ. מב קשת וכידון יחזיקו, אכזרי המה ולא ירחמו--קולם כים יהמה, ועל־סוסים ירכבו; ערוך, כאיש למלחמה, עלייך, בת־בבל. מג שמע מלך־בבל את־שמעם, ורפו ידיו; צרה, החזיקתהו--חיל, כיולדה. מד הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל־נווה איתן--כי־ארגיעה אריצם מעליה, ומי בחור אליה אפקוד: כי מי כמוני, ומי יועידני, ומי־זה רועה, אשר יעמוד לפניי. מה לכן שמעו עצת־יהוה, אשר יעץ אל־בבל, ומחשבותיו, אשר חשב אל־ארץ כשדים: אם־לא יסחבום צעירי הצאן, אם־לא ישים עליהם נווה. מו מקול נתפשה בבל, נרעשה הארץ; וזעקה, בגויים נשמע. {ס}