תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ו

א העיזו בני בנימין, מקרב ירושלים, ובתקוע תקעו שופר, ועל־בית הכרם שאו משאת: כי רעה נשקפה מצפון, ושבר גדול. ב הנווה, והמעונגה, דמיתי, בת־ציון. ג אליה יבואו רועים, ועדריהם; תקעו עליה אוהלים סביב, רעו איש את־ידו. ד קדשו עליה מלחמה, קומו ונעלה בצוהריים; אוי לנו כי־פנה היום, כי יינטו צללי־ערב. ה קומו ונעלה בלילה, ונשחיתה ארמנותיה. {פ}

ו כי כה אמר, יהוה צבאות, כרתו עצה, ושפכו על־ירושלים סוללה; היא העיר הופקד, כולה עושק בקרבה. ז כהקיר ביר מימיה, כן הקרה רעתה; חמס ושוד יישמע בה על־פניי, תמיד--חולי ומכה. ח היווסרי, ירושלים--פן־תיקע נפשי, ממך: פן־אשימך שממה, ארץ לא נושבה. {פ}

ט כה אמר יהוה צבאות, עולל יעוללו כגפן שארית ישראל; השב, ידך, כבוצר, על־סלסילות. י על־מי אדברה ואעידה, וישמעו--הנה ערלה אוזנם, ולא יוכלו להקשיב; הנה דבר־יהוה, היה להם לחרפה--לא יחפצו־בו. יא ואת חמת יהוה מלאתי, נלאיתי הכיל--שפוך על־עולל בחוץ, ועל סוד בחורים יחדיו: כי־גם־איש עם־אישה יילכדו, זקן עם־מלא ימים. יב ונסבו בתיהם לאחרים, שדות ונשים יחדיו: כי־אטה את־ידי על־יושבי הארץ, נאום־יהוה. יג כי מקטנם ועד־גדולם, כולו בוצע בצע; ומנביא, ועד־כוהן--כולו, עושה שקר. יד וירפאו את־שבר עמי, על־נקלה--לאמור, שלום שלום; ואין, שלום. טו הובישו, כי תועבה עשו; גם־בוש לא־יבושו, גם־הכלים לא ידעו--לכן ייפלו בנופלים בעת־פקדתים ייכשלו, אמר יהוה. {ס}

טז כה אמר יהוה עמדו על־דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם, אי־זה דרך הטוב ולכו־בה, ומצאו מרגוע, לנפשכם; ויאמרו, לא נלך. יז והקימותי עליכם צופים, הקשיבו לקול שופר; ויאמרו, לא נקשיב. יח לכן, שמעו הגויים; ודעי עדה, את־אשר־בם. יט שמעי הארץ--הנה אנוכי מביא רעה אל־העם הזה, פרי מחשבותם: כי על־דבריי לא הקשיבו, ותורתי וימאסו־בה. כ למה־זה לי לבונה משבא תבוא, וקנה הטוב מארץ מרחק; עולותיכם לא לרצון, וזבחיכם לא־ערבו לי. כא לכן, כה אמר יהוה, הנני נותן אל־העם הזה, מכשולים; וכשלו בם אבות ובנים יחדיו, שכן וריעו--ואבדו. {פ}

כב כה אמר יהוה, הנה עם בא מארץ צפון; וגוי גדול, ייעור מירכתי־ארץ. כג קשת וכידון יחזיקו, אכזרי הוא ולא ירחמו, קולם כים יהמה, ועל־סוסים ירכבו; ערוך, כאיש למלחמה, עלייך, בת־ציון. כד שמענו את־שומעו, רפו ידינו; צרה, החזיקתנו--חיל, כיולדה. כה אל־תצאו השדה, ובדרך אל־תלכו: כי חרב לאויב, מגור מסביב. כו בת־עמי חגרי־שק, והתפלשי באפר--אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים: כי פתאום, יבוא השודד עלינו. כז בחון נתתיך בעמי, מבצר; ותדע, ובחנת את־דרכם. כח כולם סרי סוררים, הולכי רכיל נחושת וברזל; כולם משחיתים, המה. כט נחר מפוח, מאש תם עופרת--לשוא צרף צרוף, ורעים לא ניתקו. ל כסף נמאס, קראו להם: כי־מאס יהוה, בהם. {פ}