תנ"ך מנוקד

תנ"ך - ירמיהו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב

ירמיהו פרק ב

א ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. ב הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור, כה אמר יהוה, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך--לכתך אחריי במדבר, בארץ לא זרועה. ג קודש ישראל ליהוה, ראשית תבואתו; כל־אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום־יהוה. {פ}

ד שמעו דבר־יהוה, בית יעקוב, וכל־משפחות, בית ישראל. ה כה אמר יהוה, מה־מצאו אבותיכם בי עוול--כי רחקו, מעליי; וילכו אחרי ההבל, ויהבלו. ו ולא אמרו--איה יהוה, המעלה אותנו מארץ מצריים; המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה בארץ צייה וצלמוות--בארץ לא־עבר בה איש, ולא־ישב אדם שם. ז ואביא אתכם אל־ארץ הכרמל, לאכול פרייה וטובה; ותבואו ותטמאו את־ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה. ח הכוהנים, לא אמרו איה יהוה, ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי; והנביאים ניבאו בבעל, ואחרי לא־יועילו הלכו. ט לכן, עוד אריב איתכם--נאום־יהוה; ואת־בני בניכם, אריב. י כי עברו איי כיתיים, וראו, וקדר שלחו והתבוננו, מאוד; וראו, הן הייתה כזאת. יא ההימיר גוי אלוהים, והמה לא אלוהים; ועמי המיר כבודו, בלא יועיל. יב שומו שמיים, על־זאת; ושערו חורבו מאוד, נאום־יהוה. יג כי־שתיים רעות, עשה עמי: אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בורות--בורות נשברים, אשר לא־יכילו המים. יד העבד, ישראל--אם־יליד בית, הוא: מדוע, היה לבז. טו עליו ישאגו כפירים, נתנו קולם; וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב. טז גם־בני־נוף, ותחפנחס, ירעוך, קודקוד. יז הלוא־זאת, תעשה־לך: עוזבך את־יהוה אלוהייך, בעת מוליכך בדרך. יח ועתה, מה־לך לדרך מצריים, לשתות, מי שיחור; ומה־לך לדרך אשור, לשתות מי נהר. יט תייסרך רעתך, ומשובותייך תוכיחוך, ודעי וראי כי־רע ומר, עוזבך את־יהוה אלוהייך; ולא פחדתי אלייך, נאום־אדוניי יהוה צבאות. כ כי מעולם שברתי עולך, ניתקתי מוסרותייך, ותאמרי, לא אעבור: כי על־כל־גבעה גבוהה, ותחת כל־עץ רענן, את, צועה זונה. כא ואנוכי נטעתיך שורק, כולו זרע אמת; ואיך נהפכת לי, סורי הגפן נוכרייה. כב כי אם־תכבסי בנתר, ותרבי־לך בורית--נכתם עוונך לפניי, נאום אדוניי יהוה. כג איך תאמרי לא נטמאתי, אחרי הבעלים לא הלכתי--ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית: בכרה קלה, משרכת דרכיה. כד פרא לימוד מדבר, באוות נפשה שאפה רוח--תאנתה, מי ישיבנה; כל־מבקשיה לא ייעפו, בחודשה ימצאונהא. כה מנעי רגלך מיחף, וגרונך מצמאה; ותאמרי נואש--לא, כי־אהבתי זרים ואחריהם אלך. כו כבושת גנב כי יימצא, כן הובישו בית ישראל; המה מלכיהם שריהם, וכוהניהם ונביאיהם. כז אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילידתנו, כי־פנו אליי עורף, ולא פנים; ובעת רעתם יאמרו, קומה והושיענו. כח ואיה אלוהיך, אשר עשית לך--יקומו, אם־יושיעוך בעת רעתך: כי מספר עריך, היו אלוהיך יהודה. {ס}

כט למה תריבו, אליי; כולכם פשעתם בי, נאום־יהוה. ל לשוא הכיתי את־בניכם, מוסר לא לקחו; אכלה חרבכם נביאיכם, כאריה משחית. לא הדור, אתם ראו דבר־יהוה, המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה; מדוע אמרו עמי, רדנו--לא־נבוא עוד, אליך. לב התשכח בתולה עדייה, כלה קישוריה; ועמי שכחוני, ימים אין מספר. לג מה־תיטיבי דרכך, לבקש אהבה; לכן גם את־הרעות, לימדת את־דרכייך. לד גם בכנפייך נמצאו, דם נפשות אביונים נקיים; לא־במחתרת מצאתים, כי על־כל־אלה. לה ותאמרי כי ניקיתי, אך שב אפו ממני; הנני נשפט אותך, על־אומרך לא חטאתי. לו מה־תזלי מאוד, לשנות את־דרכך; גם ממצריים תבושי, כאשר־בושת מאשור. לז גם מאת זה תצאי, וידייך על־ראשך: כי־מאס יהוה במבטחייך, ולא תצליחי להם.