תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק יט

א וירגז המלך, ויעל על־עליית השער--ויבך; וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני בני אבשלום, מי־ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני. ב ויוגד, ליואב: הנה המלך בוכה ויתאבל, על־אבשלום. ג ותהי התשועה ביום ההוא, לאבל--לכל־העם: כי־שמע העם, ביום ההוא לאמור, נעצב המלך, על־בנו. ד ויתגנב העם ביום ההוא, לבוא העיר: כאשר יתגנב, העם הנכלמים--בנוסם, במלחמה. ה והמלך לאט את־פניו, ויזעק המלך קול גדול: בני, אבשלום, אבשלום, בני בני. {ס}

ו ויבוא יואב אל־המלך, הבית; ויאמר הובשת היום את־פני כל־עבדיך, הממלטים את־נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך, ונפש נשיך ונפש פילגשיך. ז לאהבה, את־שונאיך, ולשנוא, את־אוהביך: כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים--כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי־אז ישר בעיניך. ח ועתה קום צא, ודבר על־לב עבדיך: {ס} כי ביהוה נשבעתי כי־אינך יוצא, אם־ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל־הרעה אשר־באה עליך, מנעוריך עד־עתה. {ס}

ט ויקם המלך, ויישב בשער; ולכל־העם הגידו לאמור, הנה המלך יושב בשער, ויבוא כל־העם לפני המלך, וישראל נס איש לאוהליו. {ס}

י ויהי כל־העם נדון, בכל־שבטי ישראל לאמור: המלך הצילנו מכף אויבינו, והוא מילטנו מכף פלשתים, ועתה ברח מן־הארץ, מעל אבשלום. יא ואבשלום אשר משחנו עלינו, מת במלחמה; ועתה, למה אתם מחרישים--להשיב את־המלך. {ס}

יב והמלך דויד, שלח אל־צדוק ואל־אביתר הכוהנים לאמור, דברו אל־זקני יהודה לאמור, למה תהיו אחרונים להשיב את־המלך אל־ביתו; ודבר, כל־ישראל, בא אל־המלך, אל־ביתו. יג אחיי אתם, עצמי ובשרי אתם; ולמה תהיו אחרונים, להשיב את־המלך. יד ולעמשא, תאמרו, הלוא עצמי ובשרי, אתה; כה יעשה־לי אלוהים, וכה יוסיף, אם־לא שר־צבא תהיה לפניי כל־הימים, תחת יואב. טו ויט את־לבב כל־איש־יהודה, כאיש אחד; וישלחו, אל־המלך, שוב אתה, וכל־עבדיך. טז וישב המלך, ויבוא עד־הירדן; ויהודה בא הגלגלה, ללכת לקראת המלך, להעביר את־המלך, את־הירדן. יז וימהר, שמעי בן־גרא בן־הימיני, אשר, מבחורים; ויירד עם־איש יהודה, לקראת המלך דויד. יח ואלף איש עימו, מבנימין, וציבא נער בית שאול, וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו איתו; וצלחו הירדן, לפני המלך. יט ועברה העברה, לעביר את־בית המלך, ולעשות הטוב, בעיניו; ושמעי בן־גרא, נפל לפני המלך, בעוברו, בירדן. כ ויאמר אל־המלך, אל־יחשוב־לי אדוני עוון, ואל־תזכור את אשר העווה עבדך, ביום אשר־יצא אדוני־המלך מירושלים--לשום המלך, אל־ליבו. כא כי ידע עבדך, כי אני חטאתי; והנה־באתי היום, ראשון לכל־בית יוסף, לרדת, לקראת אדוני המלך. {ס}

כב ויען אבישי בן־צרויה, ויאמר, התחת זאת, לא יומת שמעי: כי קילל, את־משיח יהוה. {ס}

כג ויאמר דויד, מה־לי ולכם בני צרויה--כי־תהיו־לי היום, לשטן; היום, יומת איש בישראל--כי הלוא ידעתי, כי היום אני־מלך על־ישראל. כד ויאמר המלך אל־שמעי, לא תמות; ויישבע לו, המלך. {ס}

כה ומפיבושת, בן־שאול, ירד, לקראת המלך; ולא־עשה רגליו ולא־עשה שפמו, ואת־בגדיו לא כיבס, למן־היום לכת המלך, עד־היום אשר־בא בשלום. כו ויהי כי־בא ירושלים, לקראת המלך; ויאמר לו המלך, למה לא־הלכת עימי מפיבושת. כז ויאמר, אדוני המלך עבדי רימני: כי־אמר עבדך אחבשה־לי החמור וארכב עליה, ואלך את־המלך--כי פיסח, עבדך. כח וירגל בעבדך, אל־אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלוהים, ועשה הטוב בעיניך. כט כי לא היה כל־בית אבי, כי אם־אנשי־מוות לאדוני המלך, ותשת את־עבדך, באוכלי שולחנך; ומה־יש־לי עוד צדקה, ולזעוק עוד אל־המלך. {פ}

ל ויאמר לו המלך, למה תדבר עוד דבריך; אמרתי--אתה וציבא, תחלקו את־השדה. לא ויאמר מפיבושת אל־המלך, גם את־הכול ייקח: אחרי אשר־בא אדוני המלך, בשלום--אל־ביתו. {ס}

לב וברזלי, הגלעדי, ירד, מרוגלים; ויעבור את־המלך הירדן, לשלחו את־הירדן. לג וברזלי זקן מאוד, בן־שמונים שנה; והוא־כילכל את־המלך בשיבתו במחניים, כי־איש גדול הוא מאוד. לד ויאמר המלך, אל־ברזלי: אתה עבור איתי, וכילכלתי אותך עימדי בירושלים. לה ויאמר ברזלי, אל־המלך: כמה, ימי שני חיי, כי־אעלה את־המלך, ירושלים. לו בן־שמונים שנה אנוכי היום האדע בין־טוב לרע, אם־יטעם עבדך את־אשר אוכל ואת־אשר אשתה, אם־אשמע עוד, בקול שרים ושרות; ולמה יהיה עבדך עוד למשא, אל־אדוני המלך. לז כמעט יעבור עבדך, את־הירדן--את־המלך; ולמה יגמלני המלך, הגמולה הזאת. לח ישב־נא עבדך ואמות בעירי, עם קבר אבי ואימי; והנה עבדך כמהם, יעבור עם־אדוני המלך, ועשה־לו, את אשר־טוב בעיניך. {ס}

לט ויאמר המלך, איתי יעבור כמהם, ואני אעשה־לו, את־הטוב בעיניך; וכול אשר־תבחר עליי, אעשה־לך. מ ויעבור כל־העם את־הירדן, והמלך עבר; ויישק המלך לברזלי ויברכהו, וישב למקומו. {ס}

מא ויעבור המלך הגלגלה, וכמהן עבר עימו; וכל־עם יהודה, העבירו את־המלך, וגם, חצי עם ישראל. מב והנה כל־איש ישראל, באים אל־המלך; ויאמרו אל־המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה, ויעבירו את־המלך ואת־ביתו את־הירדן, וכל־אנשי דויד, עימו. {ס}

מג ויען כל־איש יהודה על־איש ישראל, כי־קרוב המלך אליי, ולמה זה חרה לך, על־הדבר הזה: האכול אכלנו מן־המלך, אם־נישאת נישא לנו. {ס}

מד ויען איש־ישראל את־איש יהודה ויאמר, עשר־ידות לי במלך וגם־בדויד אני ממך, ומדוע הקילותני, ולא־היה דברי ראשון לי להשיב את־מלכי; וייקש דבר־איש יהודה, מדבר איש ישראל. {ס}