תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל א פרק ב

א ותתפלל חנה, ותאמר, עלץ ליבי ביהוה, רמה קרני ביהוה; רחב פי על־אויביי, כי שמחתי בישועתך. ב אין־קדוש כיהוה, כי אין בלתך; ואין צור, כאלוהינו. ג אל־תרבו תדברו גבוהה גבוהה, ייצא עתק מפיכם: כי אל דעות יהוה, ולו נתכנו עלילות. ד קשת גיבורים, חתים; ונכשלים, אזרו חיל. ה שבעים בלחם נשכרו, ורעבים חדלו, עד־עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה. ו יהוה, ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל. ז יהוה, מוריש ומעשיר; משפיל, אף־מרומם. ח מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם־נדיבים, וכיסא כבוד ינחילם: כי ליהוה מצוקי ארץ, וישת עליהם תבל. ט רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחושך יידמו: כי־לא בכוח, יגבר־איש. י יהוה ייחתו מריביו, עליו בשמיים ירעם--יהוה, ידין אפסי־ארץ; וייתן־עוז למלכו, וירם קרן משיחו. {פ}

יא וילך אלקנה הרמתה, על־ביתו; והנער, היה משרת את־יהוה, את־פני, עלי הכוהן. יב ובני עלי, בני בלייעל: לא ידעו, את־יהוה. יג ומשפט הכוהנים, את־העם--כל־איש זובח זבח, ובא נער הכוהן כבשל הבשר, והמזלג שלוש השיניים, בידו. יד והכה בכיור או בדוד, או בקלחת או בפרור--כול אשר יעלה המזלג, ייקח הכוהן בו; ככה יעשו לכל־ישראל, הבאים שם בשילה. טו גם, בטרם יקטירון את־החלב, ובא נער הכוהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות לכוהן; ולא־ייקח ממך בשר מבושל, כי אם־חי. טז ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב, וקח־לך, כאשר תאווה נפשך; ואמר לא, כי עתה תיתן--ואם־לא, לקחתי בחוזקה. יז ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד, את־פני יהוה: כי ניאצו האנשים, את מנחת יהוה. יח ושמואל, משרת את־פני יהוה: נער, חגור איפוד בד. יט ומעיל קטון תעשה־לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה--בעלותה, את־אישה, לזבוח, את־זבח הימים. כ ובירך עלי את־אלקנה ואת־אשתו, ואמר ישם יהוה לך זרע מן־האישה הזאת, תחת השאלה, אשר שאל ליהוה; והלכו, למקומו. כא כי־פקד יהוה את־חנה, ותהר ותלד שלושה־בנים ושתי בנות; ויגדל הנער שמואל, עם־יהוה. {ס}

כב ועלי, זקן מאוד; ושמע, את כל־אשר יעשון בניו לכל־ישראל, ואת אשר־ישכבון את־הנשים, הצובאות פתח אוהל מועד. כג ויאמר להם, למה תעשון כדברים האלה, אשר אנוכי שומע את־דבריכם רעים, מאת כל־העם אלה. כד אל, בניי: כי לא־טובה השמועה אשר אנוכי שומע, מעבירים עם־יהוה. כה אם־יחטא איש לאיש, ופיללו אלוהים, ואם ליהוה יחטא־איש, מי יתפלל־לו; ולא ישמעו לקול אביהם, כי־חפץ יהוה להמיתם. כו והנער שמואל, הולך וגדל וטוב: גם, עם־יהוה, וגם, עם־אנשים. {פ}

כז ויבוא איש־אלוהים, אל־עלי; ויאמר אליו, כה אמר יהוה, הנגלה נגליתי אל־בית אביך, בהיותם במצריים לבית פרעה. כח ובחור אותו מכל־שבטי ישראל לי, לכוהן, לעלות על־מזבחי להקטיר קטורת לשאת איפוד, לפניי; ואתנה לבית אביך, את־כל־אישי בני ישראל. כט למה תבעטו, בזבחי ובמנחתי, אשר ציוויתי, מעון; ותכבד את־בניך, ממני, להבריאכם מראשית כל־מנחת ישראל, לעמי. ל לכן, נאום־יהוה אלוהי ישראל, אמור אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפניי עד־עולם; ועתה נאום־יהוה חלילה לי, כי־מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו. לא הנה, ימים באים, וגדעתי את־זרועך, ואת־זרוע בית אביך--מהיות זקן, בביתך. לב והבטת צר מעון, בכול אשר־ייטיב את־ישראל; ולא־יהיה זקן בביתך, כל־הימים. לג ואיש, לא־אכרית לך מעם מזבחי, לכלות את־עיניך, ולאדיב את־נפשך; וכל־מרבית ביתך, ימותו אנשים. לד וזה־לך האות, אשר יבוא אל־שני בניך--אל־חופני, ופינחס: ביום אחד, ימותו שניהם. לה והקימותי לי כוהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני־משיחי כל־הימים. לו והיה, כל־הנותר בביתך, יבוא להשתחוות לו, לאגורת כסף וכיכר־לחם; ואמר, ספחני נא אל־אחת הכהונות--לאכול פת־לחם. {פ}