תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק יג

א ויהי אחרי־כן, ולאבשלום בן־דויד אחות יפה--ושמה תמר; ויאהבהא, אמנון בן־דויד. ב וייצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחותו--כי בתולה, היא; וייפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה. ג ולאמנון ריע, ושמו יונדב, בן־שמעה, אחי דויד; ויונדב, איש חכם מאוד. ד ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן־המלך בבוקר בבוקר--הלוא, תגיד לי; ויאמר לו, אמנון, את־תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב. ה ויאמר לו יהונדב, שכב על־משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיניי את־הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה. ו וישכב אמנון, ויתחל; ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל־המלך תבוא־נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות, ואברה, מידה. ז וישלח דויד אל־תמר, הביתה לאמור: לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי־לו, הבריה. ח ותלך תמר, בית אמנון אחיה--והוא שוכב; ותיקח את־הבצק ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל את־הלביבות. ט ותיקח את־המשרת ותיצוק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל־איש מעליי, וייצאו כל־איש, מעליו. י ויאמר אמנון אל־תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה, מידך; ותיקח תמר, את־הלביבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה, החדרה. יא ותגש אליו, לאכול; ויחזק־בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי. יב ותאמר לו, אל־אחי אל־תענני--כי לא־ייעשה כן, בישראל: אל־תעשה, את־הנבלה הזאת. יג ואני, אנה אוליך את־חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר־נא אל־המלך, כי לא ימנעני ממך. יד ולא אבה, לשמוע בקולה; ויחזק ממנה ויענהא, וישכב אותה. טו וישנאהא אמנון, שנאה גדולה מאוד--כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר־לה אמנון, קומי לכי. טז ותאמר לו, אל־אודות הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר־עשית עימי, לשלחני; ולא אבה, לשמוע לה. יז ויקרא, את־נערו משרתו, ויאמר, שלחו־נא את־זאת מעליי החוצה; ונעול הדלת, אחריה. יח ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות־המלך הבתולות מעילים; ויוצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה. יט ותיקח תמר אפר על־ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על־ראשה, ותלך הלוך וזעקה. כ ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל־תשיתי את־ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה. כא והמלך דויד--שמע, את כל־הדברים האלה; וייחר לו, מאוד. כב ולא־דיבר אבשלום עם־אמנון, למרע ועד־טוב: כי־שנא אבשלום, את־אמנון, על־דבר אשר עינה, את תמר אחותו. {פ}

כג ויהי, לשנתיים ימים, ויהיו גוזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם־אפריים; ויקרא אבשלום, לכל־בני המלך. כד ויבוא אבשלום, אל־המלך, ויאמר, הנה־נא גוזזים לעבדך; ילך־נא המלך ועבדיו, עם־עבדך. כה ויאמר המלך אל־אבשלום, אל־בני אל־נא נלך כולנו, ולא נכבד, עליך; ויפרוץ־בו ולא־אבה ללכת, ויברכהו. כו ויאמר, אבשלום, ולא, ילך־נא איתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עימך. כז ויפרוץ־בו, אבשלום; וישלח איתו את־אמנון, ואת כל־בני המלך. {ס}

כח ויצו אבשלום את־נעריו לאמור, ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמיתם אותו--אל־תיראו: הלוא, כי אנוכי ציוויתי אתכם--חזקו, והיו לבני־חיל. כט ויעשו נערי אבשלום, לאמנון, כאשר ציווה, אבשלום; ויקומו כל־בני המלך, וירכבו איש על־פרדו--וינוסו. ל ויהי, המה בדרך, והשמועה באה, אל־דויד לאמור: הכה אבשלום את־כל־בני המלך, ולא־נותר מהם אחד. {פ}

לא ויקם המלך ויקרע את־בגדיו, וישכב ארצה; וכל־עבדיו ניצבים, קרועי בגדים. {ס}

לב ויען יונדב בן־שמעה אחי־דויד ויאמר, אל־יאמר אדוני את כל־הנערים בני־המלך המיתו--כי־אמנון לבדו, מת: כי־על־פי אבשלום, הייתה שומה, מיום ענותו, את תמר אחותו. לג ועתה אל־ישם אדוני המלך אל־ליבו, דבר לאמור, כל־בני המלך, מתו: כי־אמנון לבדו, מת. {פ}

לד ויברח, אבשלום; ויישא הנער הצופה, את־עיניו, וירא והנה עם־רב הולכים מדרך אחריו, מצד ההר. לה ויאמר יונדב אל־המלך, הנה בני־המלך באו: כדבר עבדך, כן היה. לו ויהי ככלותו לדבר, והנה בני־המלך באו, וישאו קולם, ויבכו; וגם־המלך, וכל־עבדיו, בכו, בכי גדול מאוד. לז ואבשלום ברח, וילך אל־תלמיי בן־עמיהוד מלך גשור; ויתאבל על־בנו, כל־הימים. לח ואבשלום ברח, וילך גשור; ויהי־שם, שלוש שנים. לט ותכל דויד המלך, לצאת אל־אבשלום: כי־ניחם על־אמנון, כי־מת. {ס}