תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק כא

א ויהי רעב בימי דויד שלוש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דויד, את־פני יהוה; {ס} ויאמר יהוה, אל־שאול ואל־בית הדמים, על אשר־המית, את־הגבעונים. ב ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם: והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם־מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני־ישראל ויהודה. ג ויאמר דויד אל־הגבעונים, מה אעשה לכם; ובמה אכפר, וברכו את־נחלת יהוה. ד ויאמרו לו הגבעונים, אין־לנו כסף וזהב עם־שאול ועם־ביתו, ואין־לנו איש, להמית בישראל; ויאמר מה־אתם אומרים, אעשה לכם. ה ויאמרו, אל־המלך, האיש אשר כילנו, ואשר דימה־לנו; נשמדנו, מהתייצב בכל־גבול ישראל. ו יותן־לנו שבעה אנשים, מבניו, והוקענום ליהוה, בגבעת שאול בחיר יהוה; {פ}

ויאמר המלך, אני אתן. ז ויחמול המלך, על־מפיבושת בן־יהונתן בן־שאול; על־שבועת יהוה, אשר בינותם--בין דויד, ובין יהונתן בן־שאול. ח וייקח המלך את־שני בני רצפה בת־איה, אשר ילדה לשאול, את־ארמוני, ואת־מפיבושת; ואת־חמשת, בני מיכל בת־שאול, אשר ילדה לעדריאל בן־ברזלי, המחולתי. ט וייתנם ביד הגבעונים, ויוקיעום בהר לפני יהוה, וייפלו שבעתם, יחד; והמה הומתו בימי קציר, בראשונים, בתחילת, קציר שעורים. י ותיקח רצפה בת־איה את־השק ותטהו לה אל־הצור, מתחילת קציר, עד ניתך־מים עליהם, מן־השמיים; ולא־נתנה עוף השמיים לנוח עליהם, יומם, ואת־חית השדה, לילה. יא ויוגד, לדויד, את אשר־עשתה רצפה בת־איה, פילגש שאול. יב וילך דויד, וייקח את־עצמות שאול ואת־עצמות יהונתן בנו, מאת, בעלי יבש גלעד--אשר גנבו אותם מרחוב בית־שן, אשר תלאום שמה פלשתים, ביום הכות פלשתים את־שאול, בגלבוע. יג ויעל משם את־עצמות שאול, ואת־עצמות יהונתן בנו; ויאספו, את־עצמות המוקעים. יד ויקברו את־עצמות־שאול ויהונתן־בנו בארץ בנימין בצלע, בקבר קיש אביו, ויעשו, כול אשר־ציווה המלך; וייעתר אלוהים לארץ, אחרי־כן. {פ}

טו ותהי־עוד מלחמה לפלשתים, את־ישראל; ויירד דויד ועבדיו עימו, ויילחמו את־פלשתים--ויעף דויד. טז וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, והוא, חגור חדשה; ויאמר, להכות את־דויד. יז ויעזור־לו אבישי בן־צרויה, ויך את־הפלשתי וימיתהו; אז נשבעו אנשי־דויד לו לאמור, לא־תצא עוד איתנו למלחמה, ולא תכבה, את־נר ישראל. {פ}

יח ויהי, אחרי־כן, ותהי־עוד המלחמה בגוב, עם־פלשתים; אז הכה, סיבכיי החושתי, את־סף, אשר בילידי הרפה. {ס}

יט ותהי־עוד המלחמה בגוב, עם־פלשתים; ויך אלחנן בן־יערי אורגים בית הלחמי, את גולית הגיתי, ועץ חניתו, כמנור אורגים. {ס}

כ ותהי־עוד מלחמה, בגת; ויהי איש מדון, ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר, וגם־הוא, יולד להרפה. כא ויחרף, את־ישראל; ויכהו, יהונתן, בן־שמעה, אחי דויד. כב את־ארבעת אלה יולדו להרפה, בגת; וייפלו ביד־דויד, וביד עבדיו. {ש}