תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל א פרק כה

א וימת שמואל--וייקבצו כל־ישראל ויספדו־לו, ויקברוהו בביתו ברמה; ויקם דויד, ויירד אל־מדבר פארן. {פ}

ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלושת־אלפים, ואלף עיזים; ויהי בגזוז את־צאנו, בכרמל. ג ושם האיש נבל, ושם אשתו אביגיל; והאישה טובת־שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים והוא כליבי. ד וישמע דויד, במדבר: כי־גוזז נבל, את־צאנו. ה וישלח דויד, עשרה נערים; ויאמר דויד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל־נבל, ושאלתם־לו בשמי, לשלום. ו ואמרתם כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכול אשר־לך שלום. ז ועתה שמעתי, כי גוזזים לך; עתה, הרועים אשר־לך היו עימנו--לא הכלמנום ולא־נפקד להם מאומה, כל־ימי היותם בכרמל. ח שאל את־נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך--כי־על־יום טוב, באנו; תנה־נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך, לדויד. ט ויבואו נערי דויד, וידברו אל־נבל ככל־הדברים האלה בשם דויד; וינוחו. י ויען נבל את־עבדי דויד, ויאמר, מי דויד, ומי בן־ישי; היום, רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדוניו. יא ולקחתי את־לחמי, ואת־מימיי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגוזזיי; ונתתי, לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה. יב ויהפכו נערי־דויד, לדרכם; וישובו, ויבואו, ויגידו לו, ככול הדברים האלה. יג ויאמר דויד לאנשיו חגרו איש את־חרבו, ויחגרו איש את־חרבו, ויחגור גם־דויד, את־חרבו; ויעלו אחרי דויד, כארבע מאות איש, ומאתיים, ישבו על־הכלים. יד ולאביגיל אשת נבל, הגיד נער־אחד מהנערים לאמור: הנה שלח דויד מלאכים מהמדבר לברך את־אדונינו, ויעט בהם. טו והאנשים, טובים לנו מאוד; ולא הוכלמנו, ולא־פקדנו מאומה, כל־ימי התהלכנו איתם, בהיותנו בשדה. טז חומה היו עלינו, גם־לילה גם־יומם, כל־ימי היותנו עימם, רועים הצאן. יז ועתה, דעי וראי מה־תעשי--כי־כלתה הרעה אל־אדונינו, ועל כל־ביתו; והוא, בן־בלייעל, מידבר, אליו. יח ותמהר אביגיל ותיקח מאתיים לחם ושניים נבלי־יין, וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי, ומאה צימוקים, ומאתיים דבילים; ותשם, על־החמורים. יט ותאמר לנעריה עברו לפניי, הנני אחריכם באה; ולאישה נבל, לא הגידה. כ והיה היא רוכבת על־החמור, ויורדת בסתר ההר, והנה דויד ואנשיו, יורדים לקראתה; ותפגוש, אותם. כא ודויד אמר, אך לשקר שמרתי את־כל־אשר לזה במדבר, ולא־נפקד מכל־אשר־לו, מאומה; וישב־לי רעה, תחת טובה. כב כה־יעשה אלוהים לאויבי דויד, וכה יוסיף: אם־אשאיר מכל־אשר־לו עד־הבוקר, משתין בקיר. כג ותרא אביגיל, את־דויד, ותמהר, ותרד מעל החמור; ותיפול לאפי דויד, על־פניה, ותשתחו, ארץ. כד ותיפול, על־רגליו, ותאמר, בי־אני אדוני העוון; ותדבר־נא אמתך, באוזניך, ושמע, את דברי אמתך. כה אל־נא ישים אדוני את־ליבו אל־איש הבלייעל הזה על־נבל, כי כשמו כן־הוא--נבל שמו, ונבלה עימו; ואני, אמתך--לא ראיתי את־נערי אדוני, אשר שלחת. כו ועתה אדוני, חי־יהוה וחי־נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך, לך; ועתה, יהיו כנבל אויביך, והמבקשים אל־אדוני, רעה. כז ועתה הברכה הזאת, אשר־הביא שפחתך לאדוני; וניתנה, לנערים, המתהלכים, ברגלי אדוני. כח שא נא, לפשע אמתך: כי עשה־יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי־מלחמות יהוה אדוני נלחם, ורעה לא־תימצא בך, מימיך. כט ויקם אדם לרדופך, ולבקש את־נפשך; והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלוהיך, ואת נפש אויביך יקלענה, בתוך כף הקלע. ל והיה, כי־יעשה יהוה לאדוני, ככול אשר־דיבר את־הטובה, עליך--וציווך לנגיד, על־ישראל. לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני, ולשפוך־דם חינם, ולהושיע אדוני, לו; והיטיב יהוה לאדוני, וזכרת את־אמתך. {ס}

לב ויאמר דויד, לאביגיל: ברוך יהוה אלוהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי. לג וברוך טעמך, וברוכה את: אשר כליתיני היום הזה, מבוא בדמים, והושע ידי, לי. לד ואולם, חי־יהוה אלוהי ישראל, אשר מנעני, מהרע אותך: כי לולי מיהרת, ותבואת לקראתי--כי אם־נותר לנבל עד־אור הבוקר, משתין בקיר. לה וייקח דויד מידה, את אשר־הביאה לו; ולה אמר, עלי לשלום לביתך--ראי שמעתי בקולך, ואשא פנייך. לו ותבוא אביגיל אל־נבל והנה־לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שיכור, עד־מאוד; ולא־הגידה לו, דבר קטון וגדול--עד־אור הבוקר. לז ויהי בבוקר, בצאת היין מנבל, ותגד־לו אשתו, את־הדברים האלה; וימת ליבו בקרבו, והוא היה לאבן. לח ויהי, כעשרת הימים; וייגוף יהוה את־נבל, וימות. לט וישמע דויד, כי מת נבל, ויאמר ברוך יהוה אשר רב את־ריב חרפתי מיד נבל ואת־עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו; וישלח דויד וידבר באביגיל, לקחתה לו לאישה. מ ויבואו עבדי דויד, אל־אביגיל--הכרמלה; וידברו אליה, לאמור, דויד שלחנו אלייך, לקחתך לו לאישה. מא ותקם, ותשתחו אפיים ארצה; ותאמר, הנה אמתך לשפחה, לרחוץ, רגלי עבדי אדוני. מב ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב על־החמור, וחמש נערותיה, ההולכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דויד, ותהי־לו, לאישה. מג ואת־אחינועם לקח דויד, מיזרעאל; ותהיינה גם־שתיהן לו, לנשים. {ס}

מד ושאול, נתן את־מיכל בתו--אשת דויד: לפלטי בן־ליש, אשר מגלים.