תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל א פרק כה

א וימת שמואל--וייקבצו כל-ישראל ויספדו-לו, ויקברוהו בביתו ברמה; ויקם דויד, ויירד אל-מדבר פארן. {פ}

ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלושת-אלפים, ואלף עיזים; ויהי בגזוז את-צאנו, בכרמל. ג ושם האיש נבל, ושם אשתו אביגיל; והאישה טובת-שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים והוא כליבי. ד וישמע דויד, במדבר: כי-גוזז נבל, את-צאנו. ה וישלח דויד, עשרה נערים; ויאמר דויד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל-נבל, ושאלתם-לו בשמי, לשלום. ו ואמרתם כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכול אשר-לך שלום. ז ועתה שמעתי, כי גוזזים לך; עתה, הרועים אשר-לך היו עימנו--לא הכלמנום ולא-נפקד להם מאומה, כל-ימי היותם בכרמל. ח שאל את-נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך--כי-על-יום טוב, באנו; תנה-נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך, לדויד. ט ויבואו נערי דויד, וידברו אל-נבל ככל-הדברים האלה בשם דויד; וינוחו. י ויען נבל את-עבדי דויד, ויאמר, מי דויד, ומי בן-ישי; היום, רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדוניו. יא ולקחתי את-לחמי, ואת-מימיי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגוזזיי; ונתתי, לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה. יב ויהפכו נערי-דויד, לדרכם; וישובו, ויבואו, ויגידו לו, ככול הדברים האלה. יג ויאמר דויד לאנשיו חגרו איש את-חרבו, ויחגרו איש את-חרבו, ויחגור גם-דויד, את-חרבו; ויעלו אחרי דויד, כארבע מאות איש, ומאתיים, ישבו על-הכלים. יד ולאביגיל אשת נבל, הגיד נער-אחד מהנערים לאמור: הנה שלח דויד מלאכים מהמדבר לברך את-אדונינו, ויעט בהם. טו והאנשים, טובים לנו מאוד; ולא הוכלמנו, ולא-פקדנו מאומה, כל-ימי התהלכנו איתם, בהיותנו בשדה. טז חומה היו עלינו, גם-לילה גם-יומם, כל-ימי היותנו עימם, רועים הצאן. יז ועתה, דעי וראי מה-תעשי--כי-כלתה הרעה אל-אדונינו, ועל כל-ביתו; והוא, בן-בלייעל, מידבר, אליו. יח ותמהר אביגיל ותיקח מאתיים לחם ושניים נבלי-יין, וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי, ומאה צימוקים, ומאתיים דבילים; ותשם, על-החמורים. יט ותאמר לנעריה עברו לפניי, הנני אחריכם באה; ולאישה נבל, לא הגידה. כ והיה היא רוכבת על-החמור, ויורדת בסתר ההר, והנה דויד ואנשיו, יורדים לקראתה; ותפגוש, אותם. כא ודויד אמר, אך לשקר שמרתי את-כל-אשר לזה במדבר, ולא-נפקד מכל-אשר-לו, מאומה; וישב-לי רעה, תחת טובה. כב כה-יעשה אלוהים לאויבי דויד, וכה יוסיף: אם-אשאיר מכל-אשר-לו עד-הבוקר, משתין בקיר. כג ותרא אביגיל, את-דויד, ותמהר, ותרד מעל החמור; ותיפול לאפי דויד, על-פניה, ותשתחו, ארץ. כד ותיפול, על-רגליו, ותאמר, בי-אני אדוני העוון; ותדבר-נא אמתך, באוזניך, ושמע, את דברי אמתך. כה אל-נא ישים אדוני את-ליבו אל-איש הבלייעל הזה על-נבל, כי כשמו כן-הוא--נבל שמו, ונבלה עימו; ואני, אמתך--לא ראיתי את-נערי אדוני, אשר שלחת. כו ועתה אדוני, חי-יהוה וחי-נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך, לך; ועתה, יהיו כנבל אויביך, והמבקשים אל-אדוני, רעה. כז ועתה הברכה הזאת, אשר-הביא שפחתך לאדוני; וניתנה, לנערים, המתהלכים, ברגלי אדוני. כח שא נא, לפשע אמתך: כי עשה-יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי-מלחמות יהוה אדוני נלחם, ורעה לא-תימצא בך, מימיך. כט ויקם אדם לרדופך, ולבקש את-נפשך; והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלוהיך, ואת נפש אויביך יקלענה, בתוך כף הקלע. ל והיה, כי-יעשה יהוה לאדוני, ככול אשר-דיבר את-הטובה, עליך--וציווך לנגיד, על-ישראל. לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני, ולשפוך-דם חינם, ולהושיע אדוני, לו; והיטיב יהוה לאדוני, וזכרת את-אמתך. {ס}

לב ויאמר דויד, לאביגיל: ברוך יהוה אלוהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי. לג וברוך טעמך, וברוכה את: אשר כליתיני היום הזה, מבוא בדמים, והושע ידי, לי. לד ואולם, חי-יהוה אלוהי ישראל, אשר מנעני, מהרע אותך: כי לולי מיהרת, ותבואת לקראתי--כי אם-נותר לנבל עד-אור הבוקר, משתין בקיר. לה וייקח דויד מידה, את אשר-הביאה לו; ולה אמר, עלי לשלום לביתך--ראי שמעתי בקולך, ואשא פנייך. לו ותבוא אביגיל אל-נבל והנה-לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שיכור, עד-מאוד; ולא-הגידה לו, דבר קטון וגדול--עד-אור הבוקר. לז ויהי בבוקר, בצאת היין מנבל, ותגד-לו אשתו, את-הדברים האלה; וימת ליבו בקרבו, והוא היה לאבן. לח ויהי, כעשרת הימים; וייגוף יהוה את-נבל, וימות. לט וישמע דויד, כי מת נבל, ויאמר ברוך יהוה אשר רב את-ריב חרפתי מיד נבל ואת-עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו; וישלח דויד וידבר באביגיל, לקחתה לו לאישה. מ ויבואו עבדי דויד, אל-אביגיל--הכרמלה; וידברו אליה, לאמור, דויד שלחנו אלייך, לקחתך לו לאישה. מא ותקם, ותשתחו אפיים ארצה; ותאמר, הנה אמתך לשפחה, לרחוץ, רגלי עבדי אדוני. מב ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב על-החמור, וחמש נערותיה, ההולכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דויד, ותהי-לו, לאישה. מג ואת-אחינועם לקח דויד, מיזרעאל; ותהיינה גם-שתיהן לו, לנשים. {ס}

מד ושאול, נתן את-מיכל בתו--אשת דויד: לפלטי בן-ליש, אשר מגלים.