תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק יד

א ויידע, יואב בן־צרויה: כי־לב המלך, על־אבשלום. ב וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה; ויאמר אליה התאבלי־נא ולבשי־נא בגדי־אבל, ואל־תסוכי שמן, והיית, כאישה זה ימים רבים מתאבלת על־מת. ג ובאת, אל־המלך, ודיברת אליו, כדבר הזה; וישם יואב את־הדברים, בפיה. ד ותאמר האישה התקועית, אל־המלך, ותיפול על־אפיה ארצה, ותשתחו; ותאמר, הושיעה המלך. {ס}

ה ויאמר־לה המלך, מה־לך; ותאמר, אבל אישה־אלמנה אני--וימת אישי. ו ולשפחתך, שני בנים, ויינצו שניהם בשדה, ואין מציל ביניהם; ויכו האחד את־האחד, וימת אותו. ז והנה קמה כל־המשפחה על־שפחתך, ויאמרו תני את־מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג, ונשמידה, גם את־היורש; וכיבו, את־גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים־לאישי שם ושארית, על־פני האדמה. {פ}

ח ויאמר המלך אל־האישה, לכי לביתך; ואני, אצווה עלייך. ט ותאמר האישה התקועית, אל־המלך, עליי אדוני המלך העוון, ועל־בית אבי; והמלך וכיסאו, נקי. {ס}

י ויאמר, המלך: המדבר אלייך והבאתו אליי, ולא־יוסיף עוד לגעת בך. יא ותאמר יזכור־נא המלך את־יהוה אלוהיך, מהרבת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו, את־בני; ויאמר, חי־יהוה, אם־ייפול משערת בנך, ארצה. יב ותאמר, האישה, תדבר־נא שפחתך אל־אדוני המלך, דבר; ויאמר, דברי. {ס}

יג ותאמר, האישה, ולמה חשבת כזאת, על־עם אלוהים; ומידבר המלך הדבר הזה, כאשם, לבלתי השיב המלך, את־נידחו. יד כי־מות נמות--וכמים הניגרים ארצה, אשר לא ייאספו; ולא־יישא אלוהים, נפש, וחשב מחשבות, לבלתי יידח ממנו נידח. טו ועתה אשר־באתי לדבר אל־המלך אדוני, את־הדבר הזה--כי ייראוני, העם; ותאמר שפחתך אדברה־נא אל־המלך, אוליי יעשה המלך את־דבר אמתו. טז כי ישמע המלך, להציל את־אמתו מכף האיש, להשמיד אותי ואת־בני יחד, מנחלת אלוהים. יז ותאמר, שפחתך, יהיה־נא דבר־אדוני המלך, למנוחה: כי כמלאך האלוהים, כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע, ויהוה אלוהיך, יהי עימך. {פ}

יח ויען המלך, ויאמר אל־האישה, אל־נא תכחדי ממני דבר, אשר אנוכי שואל אותך; ותאמר, האישה, ידבר־נא, אדוני המלך. יט ויאמר המלך, היד יואב איתך בכל־זאת; ותען האישה ותאמר חי־נפשך אדוני המלך אם־איש להימין ולהשמיל, מכול אשר־דיבר אדוני המלך--כי־עבדך יואב הוא ציווני, והוא שם בפי שפחתך את כל־הדברים האלה. כ לבעבור סבב את־פני הדבר, עשה עבדך יואב את־הדבר הזה; ואדוני חכם, כחכמת מלאך האלוהים, לדעת, את־כל־אשר בארץ. {ס}

כא ויאמר המלך אל־יואב, הנה־נא עשיתי את־הדבר הזה; ולך השב את־הנער, את־אבשלום. כב וייפול יואב אל־פניו ארצה וישתחו, ויברך את־המלך; ויאמר יואב היום ידע עבדך כי־מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, אשר־עשה המלך, את־דבר עבדך. כג ויקם יואב, וילך גשורה; ויבא את־אבשלום, ירושלים. {ס}

כד ויאמר המלך ייסוב אל־ביתו, ופניי לא יראה; וייסוב אבשלום אל־ביתו, ופני המלך לא ראה. {ס}

כה וכאבשלום, לא־היה איש־יפה בכל־ישראל--להלל מאוד: מכף רגלו ועד קודקודו, לא־היה בו מום. כו ובגלחו, את־ראשו, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי־כבד עליו וגילחו; ושקל את־שיער ראשו, מאתיים שקלים באבן המלך. כז וייוולדו לאבשלום שלושה בנים, ובת אחת ושמה תמר; היא הייתה, אישה יפת מראה. {פ}

כח ויישב אבשלום בירושלים, שנתיים ימים; ופני המלך, לא ראה. כט וישלח אבשלום אל־יואב, לשלוח אותו אל־המלך, ולא אבה, לבוא אליו; וישלח עוד שנית, ולא אבה לבוא. ל ויאמר אל־עבדיו ראו חלקת יואב אל־ידי, ולו־שם שעורים--לכו, והציתוה באש; ויציתו עבדי אבשלום, את־החלקה--באש. {פ}

לא ויקם יואב, ויבוא אל־אבשלום הביתה; ויאמר אליו, למה הציתו עבדיך את־החלקה אשר־לי באש. לב ויאמר אבשלום אל־יואב הנה שלחתי אליך לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל־המלך לאמור, למה באתי מגשור--טוב לי, עוד אני־שם; ועתה, אראה פני המלך, ואם־יש־בי עוון, והמיתני. לג ויבוא יואב אל־המלך, ויגד־לו, ויקרא אל־אבשלום ויבוא אל־המלך, וישתחו לו על־אפיו ארצה לפני המלך; ויישק המלך, לאבשלום. {ס}