תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק יא

א ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים, וישלח דויד את־יואב ואת־עבדיו עימו ואת־כל־ישראל וישחיתו את־בני עמון, ויצורו, על־רבה; ודויד, יושב בירושלים. {ס}

ב ויהי לעת הערב, ויקם דויד מעל משכבו ויתהלך על־גג בית־המלך, וירא אישה רוחצת, מעל הגג; והאישה, טובת מראה מאוד. ג וישלח דויד, וידרוש לאישה; ויאמר, הלוא־זאת בת־שבע בת־אליעם--אשת, אורייה החיתי. ד וישלח דויד מלאכים וייקחהא, ותבוא אליו וישכב עימה, והיא מתקדשת, מטומאתה; ותשב, אל־ביתה. ה ותהר, האישה; ותשלח ותגד לדויד, ותאמר הרה אנוכי. ו וישלח דויד, אל־יואב, שלח אליי, את־אורייה החיתי; וישלח יואב את־אורייה, אל־דויד. ז ויבוא אורייה, אליו; וישאל דויד, לשלום יואב ולשלום העם, ולשלום, המלחמה. ח ויאמר דויד לאורייה, רד לביתך ורחץ רגליך; וייצא אורייה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך. ט וישכב אורייה, פתח בית המלך, את, כל־עבדי אדוניו; ולא ירד, אל־ביתו. י ויגידו לדויד לאמור, לא־ירד אורייה אל־ביתו; ויאמר דויד אל־אורייה, הלוא מדרך אתה בא--מדוע, לא־ירדת אל־ביתך. יא ויאמר אורייה אל־דויד, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על־פני השדה חונים, ואני אבוא אל־ביתי לאכול ולשתות, ולשכב עם־אשתי; חייך וחי נפשך, אם־אעשה את־הדבר הזה. יב ויאמר דויד אל־אורייה, שב בזה גם־היום--ומחר אשלחך; ויישב אורייה בירושלים ביום ההוא, וממוחרת. יג ויקרא־לו דויד, ויאכל לפניו וישת--וישכרהו; וייצא בערב, לשכב במשכבו עם־עבדי אדוניו, ואל־ביתו, לא ירד. יד ויהי בבוקר, ויכתוב דויד ספר אל־יואב; וישלח, ביד אורייה. טו ויכתוב בספר, לאמור: הבו את־אורייה, אל־מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו, וניכה ומת. {ס}

טז ויהי, בשמור יואב אל־העיר; וייתן, את־אורייה, אל־המקום אשר ידע, כי אנשי־חיל שם. יז וייצאו אנשי העיר, ויילחמו את־יואב, וייפול מן־העם, מעבדי דויד; וימת, גם אורייה החיתי. יח וישלח, יואב; ויגד לדויד, את־כל־דברי המלחמה. יט ויצו את־המלאך, לאמור: ככלותך, את כל־דברי המלחמה--לדבר אל־המלך. כ והיה, אם־תעלה חמת המלך, ואמר לך, מדוע ניגשתם אל־העיר להילחם: הלוא ידעתם, את אשר־יורו מעל החומה. כא מי־הכה את־אבימלך בן־ירובשת, הלוא־אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ, למה ניגשתם, אל־החומה; ואמרת--גם עבדך אורייה החיתי, מת. כב וילך, המלאך; ויבוא ויגד לדויד, את כל־אשר שלחו יואב. כג ויאמר המלאך, אל־דויד, כי־גברו עלינו האנשים, וייצאו אלינו השדה; ונהיה עליהם, עד־פתח השער. כד ויורו המורים אל־עבדיך מעל החומה, וימותו מעבדי המלך; וגם, עבדך אורייה החיתי--מת. {ס}

כה ויאמר דויד אל־המלאך, כה־תאמר אל־יואב אל־יירע בעיניך את־הדבר הזה--כי־כזו וכזה, תאכל החרב; החזק מלחמתך אל־העיר והורסה, וחזקהו. כו ותשמע אשת אורייה, כי־מת אורייה אישה; ותספוד, על־בעלה. כז ויעבור האבל, וישלח דויד ויאספה אל־ביתו ותהי־לו לאישה, ותלד לו, בן; ויירע הדבר אשר־עשה דויד, בעיני יהוה. {פ}