תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק טז

א ודויד, עבר מעט מהראש, והנה ציבא נער מפיבושת, לקראתו; וצמד חמורים חבושים, ועליהם מאתיים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ--ונבל יין. ב ויאמר המלך אל־ציבא, מה־אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית־המלך לרכוב, והלחם והקיץ לאכול הנערים, והיין, לשתות היעף במדבר. ג ויאמר המלך, ואיה בן־אדוניך; ויאמר ציבא אל־המלך, הנה יושב בירושלים--כי אמר, היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. ד ויאמר המלך, לציבא, הנה לך, כול אשר למפיבושת; ויאמר ציבא השתחוויתי, אמצא־חן בעיניך אדוני המלך. ה ובא המלך דויד, עד־בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית־שאול, ושמו שמעי בן־גרא, יוצא יצוא, ומקלל. ו ויסקל באבנים את־דויד, ואת־כל־עבדי המלך דויד; וכל־העם, וכל־הגיבורים, מימינו, ומשמאלו. ז וכה־אמר שמעי, בקללו; צא צא איש הדמים, ואיש הבלייעל. ח השיב עליך יהוה כול דמי בית־שאול, אשר מלכת תחתיו, וייתן יהוה את־המלוכה, ביד אבשלום בנך; והנך, ברעתך, כי איש דמים, אתה. ט ויאמר אבישי בן־צרויה, אל־המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את־אדוני המלך; אעברה־נא, ואסירה את־ראשו. {ס}

י ויאמר המלך, מה־לי ולכם בני צרויה; כה יקלל, כי יהוה אמר לו קלל את־דויד, ומי יאמר, מדוע עשית כן. {ס}

יא ויאמר דויד אל־אבישי ואל־כל־עבדיו, הנה בני אשר־יצא ממעיי מבקש את־נפשי; ואף כי־עתה בן־הימיני, הניחו לו ויקלל--כי אמר־לו, יהוה. יב אוליי יראה יהוה, בעיני; והשיב יהוה לי טובה, תחת קללתו היום הזה. יג וילך דויד ואנשיו, בדרך; {ס} ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו, ועיפר בעפר. {פ}

יד ויבוא המלך וכל־העם אשר־איתו, עייפים; ויינפש, שם. טו ואבשלום, וכל־העם איש ישראל, באו, ירושלים; ואחיתופל, איתו. טז ויהי, כאשר־בא חושיי הארכי ריעה דויד--אל־אבשלום; ויאמר חושיי אל־אבשלום, יחי המלך יחי המלך. יז ויאמר אבשלום אל־חושיי, זה חסדך את־ריעך; למה לא־הלכת, את־ריעך. יח ויאמר חושיי, אל־אבשלום, לא, כי אשר בחר יהוה והעם הזה וכל־איש ישראל--לו אהיה, ואיתו אשב. יט והשנית, למי אני אעבוד--הלוא, לפני בנו: כאשר עבדתי לפני אביך, כן אהיה לפניך. {פ}

כ ויאמר אבשלום, אל־אחיתופל: הבו לכם עצה, מה־נעשה. כא ויאמר אחיתופל, אל־אבשלום, בוא אל־פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל־ישראל, כי־נבאשת את־אביך, וחזקו, ידי כל־אשר איתך. כב ויטו לאבשלום האוהל, על־הגג; ויבוא אבשלום אל־פילגשי אביו, לעיני כל־ישראל. כג ועצת אחיתופל, אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל־איש, בדבר האלוהים; כן כל־עצת אחיתופל, גם־לדויד גם לאבשלום. {ס}