תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק ג

א ותהי המלחמה, ארוכה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ודויד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים. {ס}

ב וייוולדו לדויד בנים, בחברון; ויהי בכורו אמנון, לאחינועם היזרעאלית. ג ומשנהו כלאב, לאביגיל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן־מעכה, בת־תלמיי מלך גשור. ד והרביעי, אדונייה בן־חגית; והחמישי, שפטיה בן־אביטל. ה והשישי יתרעם, לעגלה אשת דויד; אלה יולדו לדויד, בחברון. {פ}

ו ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ואבנר היה מתחזק, בבית שאול. ז ולשאול פילגש, ושמה רצפה בת־איה; ויאמר, אל־אבנר, מדוע באת, אל־פילגש אבי. ח וייחר לאבנר מאוד על־דברי איש־בושת, ויאמר הראש כלב אנוכי אשר ליהודה, היום אעשה־חסד עם־בית שאול אביך אל־אחיו ואל־מריעיהו, ולא המציתיך ביד־דויד; ותפקוד עליי עוון האישה, היום. {ס}

ט כה־יעשה אלוהים לאבנר, וכה יוסיף לו: כי, כאשר נשבע יהוה לדויד--כי־כן, אעשה־לו. י להעביר הממלכה, מבית שאול; ולהקים את־כיסא דויד, על־ישראל ועל־יהודה--מדן, ועד־באר שבע. יא ולא־יכול עוד, להשיב את־אבנר דבר, מיראתו, אותו. {ס}

יב וישלח אבנר מלאכים אל־דויד תחתיו לאמור, למי־ארץ: לאמור, כורתה בריתך איתי, והנה ידי עימך, להסב אליך את־כל־ישראל. יג ויאמר טוב--אני, אכרות איתך ברית: אך דבר אחד אנוכי שואל מאיתך לאמור, לא־תראה את־פניי--כי אם־לפני הביאך את מיכל בת־שאול, בבואך לראות את־פניי. {ס}

יד וישלח דויד מלאכים, אל־איש־בושת בן־שאול לאמור: תנה את־אשתי, את־מיכל, אשר אירשתי לי, במאה עורלות פלשתים. טו וישלח איש בושת, וייקחהא מעם איש--מעם, פלטיאל בן־ליש. טז וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה--עד־בחורים; ויאמר אליו אבנר לך שוב, וישוב. יז ודבר־אבנר היה, עם־זקני ישראל לאמור: גם־תמול, גם־שלשום, הייתם מבקשים את־דויד למלך, עליכם. יח ועתה, עשו: כי יהוה, אמר אל־דויד לאמור, ביד דויד עבדי הושיע את־עמי ישראל מיד פלשתים, ומיד כל־אויביהם. יט וידבר גם־אבנר, באוזני בנימין; וילך גם־אבנר, לדבר באוזני דויד בחברון, את כל־אשר־טוב בעיני ישראל, ובעיני כל־בית בנימין. כ ויבוא אבנר אל־דויד חברון, ואיתו עשרים אנשים; ויעש דויד לאבנר ולאנשים אשר־איתו, משתה. כא ויאמר אבנר אל־דויד אקומה ואלכה ואקבצה אל־אדוני המלך את־כל־ישראל, ויכרתו איתך ברית, ומלכת, בכול אשר־תאווה נפשך; וישלח דויד את־אבנר, וילך בשלום. כב והנה עבדי דויד ויואב בא מהגדוד, ושלל רב עימם הביאו; ואבנר, איננו עם־דויד בחברון--כי שילחו, וילך בשלום. כג ויואב וכל־הצבא אשר־איתו, באו; ויגידו ליואב, לאמור, בא־אבנר בן־נר אל־המלך, וישלחהו וילך בשלום. כד ויבוא יואב אל־המלך, ויאמר מה עשית: הנה־בא אבנר אליך, למה־זה שילחתו וילך הלוך. כה ידעת את־אבנר בן־נר, כי לפתותך בא; ולדעת את־מוצאך, ואת־מובאך, ולדעת, את כל־אשר אתה עושה. כו וייצא יואב, מעם דויד, וישלח מלאכים אחרי אבנר, וישיבו אותו מבור הסירה; ודויד, לא ידע. כז וישב אבנר, חברון, ויטהו יואב אל־תוך השער, לדבר איתו בשלי; ויכהו שם, החומש--וימת, בדם עשהאל אחיו. כח וישמע דויד, מאחרי כן, ויאמר נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה, עד־עולם--מדמי, אבנר בן־נר. כט יחולו על־ראש יואב, ואל כל־בית אביו; ואל־ייכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך, ונופל בחרב--וחסר־לחם. ל ויואב ואבישי אחיו, הרגו לאבנר: על אשר המית את־עשהאל אחיהם, בגבעון--במלחמה. {ס}

לא ויאמר דויד אל־יואב ואל־כל־העם אשר־איתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו, לפני אבנר; והמלך דויד, הולך אחרי המיטה. לב ויקברו את־אבנר, בחברון; ויישא המלך את־קולו, ויבך אל־קבר אבנר, ויבכו, כל־העם. {ס}

לג ויקונן המלך אל־אבנר, ויאמר: הכמות נבל, ימות אבנר. לד ידיך לא־אסורות, ורגליך לא־לנחושתיים הוגשו, כנפול לפני בני־עוולה, נפלת; ויוסיפו כל־העם, לבכות עליו. לה ויבוא כל־העם, להברות את־דויד לחם--בעוד היום; ויישבע דויד לאמור, כה יעשה־לי אלוהים וכה יוסיף, כי אם־לפני בוא־השמש אטעם־לחם, או כל־מאומה. לו וכל־העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככול אשר עשה המלך, בעיני כל־העם טוב. לז ויידעו כל־העם וכל־ישראל, ביום ההוא: כי לא הייתה מהמלך, להמית את־אבנר בן־נר. {ס}

לח ויאמר המלך, אל־עבדיו: הלוא תדעו--כי־שר וגדול נפל היום הזה, בישראל. לט ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני: ישלם יהוה לעושה הרעה, כרעתו. {פ}