תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק כ

א ושם נקרא איש בלייעל, ושמו שבע בן־בכרי--איש ימיני; ויתקע בשופר, ויאמר אין־לנו חלק בדויד ולא נחלה־לנו בבן־ישי--איש לאוהליו, ישראל. ב ויעל כל־איש ישראל, מאחרי דויד, אחרי, שבע בן־בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם, מן־הירדן ועד־ירושלים. ג ויבוא דויד אל־ביתו, ירושלים, וייקח המלך את עשר־נשים פילגשים אשר הניח לשמור הבית וייתנם בית־משמרת ויכלכלם, ואליהם לא־בא; ותהיינה צרורות עד־יום מותן, אלמנות חיות. {ס}

ד ויאמר המלך אל־עמשא, הזעק־לי את־איש־יהודה שלושת ימים; ואתה, פה עמוד. ה וילך עמשא, להזעיק את־יהודה; ויוחר, מן־המועד אשר יעדו. {ס}

ו ויאמר דויד, אל־אבישי, עתה יירע לנו שבע בן־בכרי, מן־אבשלום; אתה קח את־עבדי אדוניך, ורדוף אחריו--פן־מצא לו ערים בצורות, והציל עינינו. ז וייצאו אחריו אנשי יואב, והכרתי והפלתי וכל־הגיבורים; וייצאו, מירושלים, לרדוף, אחרי שבע בן־בכרי. ח הם, עם־האבן הגדולה אשר בגבעון, ועמשא, בא לפניהם; ויואב חגור מידו לבושו, ועליו חגור חרב מצומדת על־מותניו בתערה, והוא יצא, ותיפול. {ס}

ט ויאמר יואב לעמשא, השלום אתה אחי; ותאחז יד־ימין יואב, בזקן עמשא--לנשוק־לו. י ועמשא לא־נשמר בחרב אשר ביד־יואב, ויכהו בה אל־החומש וישפוך מעיו ארצה ולא־שנה לו--וימות; ויואב, ואבישי אחיו, רדף, אחרי שבע בן־בכרי. יא ואיש עמד עליו, מנערי יואב; ויאמר, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר־לדויד--אחרי יואב. יב ועמשא מתגולל בדם, בתוך המסילה; וירא האיש כי־עמד כל־העם, ויסב את־עמשא מן־המסילה השדה וישלך עליו בגד, כאשר ראה, כל־הבא עליו ועמד. יג כאשר הוגה, מן־המסילה--עבר כל־איש, אחרי יואב, לרדוף, אחרי שבע בן־בכרי. יד ויעבור בכל־שבטי ישראל, אבילה ובית מעכה--וכל־הברים; {ס} וייקהלו, ויבואו אף־אחריו. טו ויבואו ויצורו עליו, באבילה בית המעכה, וישפכו סוללה אל־העיר, ותעמוד בחיל; וכל־העם אשר את־יואב, משחיתים להפיל החומה. טז ותקרא אישה חכמה, מן־העיר; שמעו שמעו, אמרו־נא אל־יואב, קרב עד־הנה, ואדברה אליך. יז ויקרב אליה, ותאמר האישה האתה יואב ויאמר אני; ותאמר לו, שמע דברי אמתך, ויאמר, שומע אנוכי. יח ותאמר, לאמור: דבר ידברו בראשונה לאמור, שאול ישאלו באביל וכן התמו. יט אנוכי, שלומי אמוני ישראל; אתה מבקש, להמית עיר ואם בישראל--למה תבלע, נחלת יהוה. {פ}

כ ויען יואב, ויאמר: חלילה חלילה לי, אם־אבלע ואם־אשחית. כא לא־כן הדבר, כי איש מהר אפריים שבע בן־בכרי שמו נשא ידו במלך בדויד--תנו־אותו לבדו, ואלכה מעל העיר; ותאמר האישה אל־יואב, הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. כב ותבוא האישה אל־כל־העם בחכמתה, ויכרתו את־ראש שבע בן־בכרי וישליכו אל־יואב, ויתקע בשופר, ויפוצו מעל־העיר איש לאוהליו; ויואב שב ירושלים, אל־המלך. {ס}

כג ויואב, אל כל־הצבא ישראל; ובניה, בן־יהוידע, על־הכרתי, ועל־הפלתי. כד ואדורם, על־המס; ויהושפט בן־אחילוד, המזכיר. כה ושוא, סופר; וצדוק ואביתר, כוהנים. כו וגם, עירא היאירי, היה כוהן, לדויד. {ס}