תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמואל - הכול
שמואל א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא - שמואל ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

שמואל ב פרק יג

א ויהי אחרי-כן, ולאבשלום בן-דוד אחות יפה--ושמה תמר; ויאהבה, אמנון בן-דוד. ב ויצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחתו--כי בתולה, היא; ויפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה. ג ולאמנון רע, ושמו יונדב, בן-שמעה, אחי דוד; ויונדב, איש חכם מאד. ד ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן-המלך בבקר בבקר--הלוא, תגיד לי; ויאמר לו, אמנון, את-תמר אחות אבשלם אחי, אני אהב. ה ויאמר לו יהונדב, שכב על-משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את-הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה. ו וישכב אמנון, ויתחל; ויבא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל-המלך תבוא-נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות, ואברה, מידה. ז וישלח דוד אל-תמר, הביתה לאמר: לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי-לו, הבריה. ח ותלך תמר, בית אמנון אחיה--והוא שכב; ותקח את-הבצק ותלוש ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל את-הלבבות. ט ותקח את-המשרת ותצק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל-איש מעלי, ויצאו כל-איש, מעליו. י ויאמר אמנון אל-תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה, מידך; ותקח תמר, את-הלבבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה, החדרה. יא ותגש אליו, לאכל; ויחזק-בה ויאמר לה, בואי שכבי עמי אחותי. יב ותאמר לו, אל-אחי אל-תענני--כי לא-יעשה כן, בישראל: אל-תעשה, את-הנבלה הזאת. יג ואני, אנה אוליך את-חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר-נא אל-המלך, כי לא ימנעני ממך. יד ולא אבה, לשמע בקולה; ויחזק ממנה ויענה, וישכב אתה. טו וישנאה אמנון, שנאה גדולה מאד--כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר-לה אמנון, קומי לכי. טז ותאמר לו, אל-אודת הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר-עשית עמי, לשלחני; ולא אבה, לשמע לה. יז ויקרא, את-נערו משרתו, ויאמר, שלחו-נא את-זאת מעלי החוצה; ונעל הדלת, אחריה. יח ועליה כתנת פסים, כי כן תלבשן בנות-המלך הבתולת מעילים; ויצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה. יט ותקח תמר אפר על-ראשה, וכתנת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על-ראשה, ותלך הלוך וזעקה. כ ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עמך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל-תשיתי את-לבך לדבר הזה; ותשב תמר ושממה, בית אבשלום אחיה. כא והמלך דוד--שמע, את כל-הדברים האלה; ויחר לו, מאד. כב ולא-דבר אבשלום עם-אמנון, למרע ועד-טוב: כי-שנא אבשלום, את-אמנון, על-דבר אשר ענה, את תמר אחתו. {פ}

כג ויהי, לשנתים ימים, ויהיו גזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם-אפרים; ויקרא אבשלום, לכל-בני המלך. כד ויבא אבשלום, אל-המלך, ויאמר, הנה-נא גזזים לעבדך; ילך-נא המלך ועבדיו, עם-עבדך. כה ויאמר המלך אל-אבשלום, אל-בני אל-נא נלך כלנו, ולא נכבד, עליך; ויפרץ-בו ולא-אבה ללכת, ויברכהו. כו ויאמר, אבשלום, ולא, ילך-נא אתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עמך. כז ויפרץ-בו, אבשלום; וישלח אתו את-אמנון, ואת כל-בני המלך. {ס}

כח ויצו אבשלום את-נעריו לאמר, ראו נא כטוב לב-אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את-אמנון והמתם אתו--אל-תיראו: הלוא, כי אנכי צויתי אתכם--חזקו, והיו לבני-חיל. כט ויעשו נערי אבשלום, לאמנון, כאשר צוה, אבשלום; ויקמו כל-בני המלך, וירכבו איש על-פרדו--וינסו. ל ויהי, המה בדרך, והשמעה באה, אל-דוד לאמר: הכה אבשלום את-כל-בני המלך, ולא-נותר מהם אחד. {פ}

לא ויקם המלך ויקרע את-בגדיו, וישכב ארצה; וכל-עבדיו נצבים, קרעי בגדים. {ס}

לב ויען יונדב בן-שמעה אחי-דוד ויאמר, אל-יאמר אדני את כל-הנערים בני-המלך המיתו--כי-אמנון לבדו, מת: כי-על-פי אבשלום, היתה שומה, מיום ענתו, את תמר אחתו. לג ועתה אל-ישם אדני המלך אל-לבו, דבר לאמר, כל-בני המלך, מתו: כי-אם אמנון לבדו, מת. {פ}

לד ויברח, אבשלום; וישא הנער הצפה, את-עינו, וירא והנה עם-רב הלכים מדרך אחריו, מצד ההר. לה ויאמר יונדב אל-המלך, הנה בני-המלך באו: כדבר עבדך, כן היה. לו ויהי ככלתו לדבר, והנה בני-המלך באו, וישאו קולם, ויבכו; וגם-המלך, וכל-עבדיו, בכו, בכי גדול מאד. לז ואבשלום ברח, וילך אל-תלמי בן-עמיחור עמיהוד מלך גשור; ויתאבל על-בנו, כל-הימים. לח ואבשלום ברח, וילך גשור; ויהי-שם, שלש שנים. לט ותכל דוד המלך, לצאת אל-אבשלום: כי-נחם על-אמנון, כי-מת. {ס}