תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק כא

א ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר. ב בן-אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף, אל-דרום; והנבא אל-יער השדה, נגב. ג ואמרת ליער הנגב, שמע דבר-יהוה: כה-אמר אדני יהוה הנני מצית-בך אש ואכלה בך כל-עץ-לח וכל-עץ יבש לא-תכבה, להבת שלהבת, ונצרבו-בה כל-פנים, מנגב צפונה. ד וראו, כל-בשר, כי אני יהוה, בערתיה: לא, תכבה. ה ואמר, אהה אדני יהוה; המה אמרים לי, הלא ממשל משלים הוא. {פ}

ו ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר. ז בן-אדם, שים פניך אל-ירושלם, והטף, אל-מקדשים; והנבא, אל-אדמת ישראל. ח ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר יהוה, הנני אליך, והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך, צדיק ורשע. ט יען אשר-הכרתי ממך, צדיק ורשע; לכן תצא חרבי מתערה, אל-כל-בשר--מנגב צפון. י וידעו, כל-בשר, כי אני יהוה, הוצאתי חרבי מתערה: לא תשוב, עוד. {ס}

יא ואתה בן-אדם, האנח; בשברון מתנים ובמרירות, תאנח לעיניהם. יב והיה כי-יאמרו אליך, על-מה אתה נאנח; ואמרת אל-שמועה כי-באה ונמס כל-לב ורפו כל-ידים וכהתה כל-רוח, וכל-ברכים תלכנה מים--הנה באה ונהיתה, נאם אדני יהוה. {פ}

יג ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר. יד בן-אדם--הנבא ואמרת, כה אמר אדני: אמר, חרב חרב הוחדה וגם-מרוטה. טו למען טבח טבח הוחדה, למען-היה-לה ברק מרטה; או נשיש, שבט בני מאסת כל-עץ. טז ויתן אתה למרטה, לתפש בכף; היא-הוחדה חרב והיא מרטה, לתת אותה ביד-הורג. יז זעק והילל, בן-אדם--כי-היא היתה בעמי, היא בכל-נשיאי ישראל; מגורי אל-חרב היו את-עמי, לכן ספק אל-ירך. יח כי בחן--ומה, אם-גם-שבט מאסת לא יהיה: נאם, אדני יהוה. {פ}

יט ואתה בן-אדם--הנבא, והך כף אל-כף; ותכפל חרב שלישתה, חרב חללים--היא חרב חלל הגדול, החדרת להם. כ למען למוג לב, והרבה המכשלים--על כל-שעריהם, נתתי אבחת-חרב; אח עשויה לברק, מעטה לטבח. כא התאחדי הימני, השימי השמילי; אנה, פניך מעדות. כב וגם-אני, אכה כפי אל-כפי, והניחתי, חמתי: אני יהוה, דברתי. {פ}

כג ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר. כד ואתה בן-אדם שים-לך שנים דרכים, לבוא חרב מלך-בבל--מארץ אחד, יצאו שניהם; ויד ברא, בראש דרך-עיר ברא. כה דרך תשים--לבוא חרב, את רבת בני-עמון; ואת-יהודה בירושלם, בצורה. כו כי-עמד מלך-בבל אל-אם הדרך, בראש שני הדרכים--לקסם-קסם: קלקל בחצים שאל בתרפים, ראה בכבד. כז בימינו היה הקסם ירושלם, לשום כרים לפתח פה ברצח, להרים קול, בתרועה--לשום כרים על-שערים, לשפך סללה לבנות דיק. כח והיה להם כקסום- כקסם- שוא בעיניהם, שבעי שבעות להם; והוא-מזכיר עון, להתפש. {ס}

כט לכן, כה-אמר אדני יהוה, יען הזכרכם עונכם, בהגלות פשעיכם להראות חטאותיכם בכל עלילותיכם--יען, הזכרכם, בכף, תתפשו. {פ}

ל ואתה חלל רשע, נשיא ישראל, אשר-בא יומו, בעת עון קץ. {ס}

לא כה אמר, אדני יהוה, הסיר המצנפת, והרים העטרה; זאת לא-זאת--השפלה הגבה, והגבה השפיל. לב עוה עוה, עוה אשימנה; גם-זאת לא היה, עד-בא אשר-לו המשפט ונתתיו. {פ}

לג ואתה בן-אדם, הנבא ואמרת כה אמר אדני יהוה, אל-בני עמון, ואל-חרפתם; ואמרת, חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה, להכיל, למען ברק. לד בחזות לך שוא, בקסם-לך כזב--לתת אותך, אל-צוארי חללי רשעים, אשר-בא יומם, בעת עון קץ. לה השב, אל-תערה, במקום אשר-נבראת בארץ מכרותיך, אשפט אתך. לו ושפכתי עליך זעמי, באש עברתי אפיח עליך; ונתתיך, ביד אנשים בערים, חרשי, משחית. לז לאש תהיה לאכלה, דמך יהיה בתוך הארץ; לא תזכרי, כי אני יהוה דברתי. {פ}