תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק לג

א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. ב בן-אדם, דבר אל-בני-עמך ואמרת אליהם, ארץ, כי-אביא עליה חרב; ולקחו עם-הארץ איש אחד, מקציהם, ונתנו אותו להם, לצופה. ג וראה את-החרב, באה על-הארץ; ותקע בשופר, והזהיר את-העם. ד ושמע השומע את-קול השופר, ולא נזהר, ותבוא חרב, ותיקחהו--דמו, בראשו יהיה. ה את קול השופר שמע ולא נזהר, דמו בו יהיה: והוא נזהר, נפשו מילט. ו והצופה כי-יראה את-החרב באה, ולא-תקע בשופר והעם לא-נזהר, ותבוא חרב, ותיקח מהם נפש--הוא בעוונו נלקח, ודמו מיד-הצופה אדרוש. {פ}

ז ואתה בן-אדם, צופה נתתיך לבית ישראל; ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני. ח באומרי לרשע, רשע מות תמות, ולא דיברת, להזהיר רשע מדרכו--הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש. ט ואתה כי-הזהרת רשע מדרכו, לשוב ממנה, ולא-שב, מדרכו--הוא בעוונו ימות, ואתה נפשך הצלת. {פ}

י ואתה בן-אדם, אמור אל-בית ישראל, כן אמרתם לאמור, כי-פשעינו וחטאותינו עלינו; ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה. יא אמור אליהם חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-אחפוץ במות הרשע, כי אם-בשוב רשע מדרכו, וחיה: שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו--בית ישראל. {פ}

יב ואתה בן-אדם, אמור אל-בני-עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ורשעת הרשע לא-ייכשל בה, ביום שובו מרשעו; וצדיק, לא יוכל לחיות בה--ביום חטאותו. יג באומרי לצדיק חיה יחיה, והוא-בטח על-צדקתו ועשה עוול--כל-צדקותיו לא תיזכרנה, ובעוולו אשר-עשה בו ימות. יד ובאומרי לרשע, מות תמות; ושב, מחטאתו, ועשה משפט, וצדקה. טו חבול ישיב רשע, גזילה ישלם, בחוקות החיים הלך, לבלתי עשות עוול--חיה יחיה, לא ימות. טז כל-חטאותיו אשר חטא, לא תיזכרנה לו: משפט וצדקה עשה, חיה יחיה. יז ואמרו בני עמך, לא ייתכן דרך אדוניי; והמה, דרכם לא-ייתכן. יח בשוב-צדיק מצדקתו, ועשה עוול--ומת, בהם. יט ובשוב רשע מרשעתו, ועשה משפט וצדקה--עליהם, הוא יחיה. כ ואמרתם, לא ייתכן דרך אדוניי; איש כדרכיו אשפוט אתכם, בית ישראל. {פ}

כא ויהי בשתי עשרה שנה, בעשירי בחמישה לחודש--לגלותנו; בא-אליי הפליט מירושלים לאמור, הוכתה העיר. כב ויד-יהוה הייתה אליי בערב, לפני בוא הפליט, ויפתח את-פי, עד-בוא אליי בבוקר; וייפתח פי, ולא נאלמתי עוד. {פ}

כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. כד בן-אדם, יושבי החורבות האלה על-אדמת ישראל אומרים לאמור, אחד היה אברהם, ויירש את-הארץ; ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה. {ס}

כה לכן אמור אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, על-הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל-גילוליכם--ודם תשפוכו; והארץ, תירשו. כו עמדתם על-חרבכם עשיתן תועבה, ואיש את-אשת ריעהו טימאתם; והארץ, תירשו. {ס}

כז כה-תאמר אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, חי-אני, אם-לא אשר בחורבות בחרב ייפולו, ואשר על-פני השדה לחיה נתתיו לאוכלו; ואשר במצדות ובמערות, בדבר ימותו. כח ונתתי את-הארץ שממה ומשמה, ונשבת גאון עוזה; ושממו הרי ישראל, מאין עובר. כט וידעו, כי-אני יהוה, בתיתי את-הארץ שממה ומשמה, על כל-תועבותם אשר עשו. {פ}

ל ואתה בן-אדם--בני עמך הנדברים בך אצל הקירות, ובפתחי הבתים; ודיבר-חד את-אחד, איש את-אחיו לאמור, בואו-נא ושמעו, מה הדבר היוצא מאת יהוה. לא ויבואו אליך כמבוא-עם ויישבו לפניך, עמי, ושמעו את-דבריך, ואותם לא יעשו: כי-עגבים בפיהם המה עושים, אחרי בצעם ליבם הולך. לב והנך להם כשיר עגבים, יפה קול ומטיב נגן; ושמעו, את-דבריך, ועושים אינם, אותם. לג ובבואה: הנה באה--וידעו, כי נביא היה בתוכם. {פ}