תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק לג

א ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. ב בן־אדם, דבר אל־בני־עמך ואמרת אליהם, ארץ, כי־אביא עליה חרב; ולקחו עם־הארץ איש אחד, מקציהם, ונתנו אותו להם, לצופה. ג וראה את־החרב, באה על־הארץ; ותקע בשופר, והזהיר את־העם. ד ושמע השומע את־קול השופר, ולא נזהר, ותבוא חרב, ותיקחהו--דמו, בראשו יהיה. ה את קול השופר שמע ולא נזהר, דמו בו יהיה: והוא נזהר, נפשו מילט. ו והצופה כי־יראה את־החרב באה, ולא־תקע בשופר והעם לא־נזהר, ותבוא חרב, ותיקח מהם נפש--הוא בעוונו נלקח, ודמו מיד־הצופה אדרוש. {פ}

ז ואתה בן־אדם, צופה נתתיך לבית ישראל; ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני. ח באומרי לרשע, רשע מות תמות, ולא דיברת, להזהיר רשע מדרכו--הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש. ט ואתה כי־הזהרת רשע מדרכו, לשוב ממנה, ולא־שב, מדרכו--הוא בעוונו ימות, ואתה נפשך הצלת. {פ}

י ואתה בן־אדם, אמור אל־בית ישראל, כן אמרתם לאמור, כי־פשעינו וחטאותינו עלינו; ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה. יא אמור אליהם חי־אני נאום אדוניי יהוה, אם־אחפוץ במות הרשע, כי אם־בשוב רשע מדרכו, וחיה: שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו--בית ישראל. {פ}

יב ואתה בן־אדם, אמור אל־בני־עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ורשעת הרשע לא־ייכשל בה, ביום שובו מרשעו; וצדיק, לא יוכל לחיות בה--ביום חטאותו. יג באומרי לצדיק חיה יחיה, והוא־בטח על־צדקתו ועשה עוול--כל־צדקותיו לא תיזכרנה, ובעוולו אשר־עשה בו ימות. יד ובאומרי לרשע, מות תמות; ושב, מחטאתו, ועשה משפט, וצדקה. טו חבול ישיב רשע, גזילה ישלם, בחוקות החיים הלך, לבלתי עשות עוול--חיה יחיה, לא ימות. טז כל־חטאותיו אשר חטא, לא תיזכרנה לו: משפט וצדקה עשה, חיה יחיה. יז ואמרו בני עמך, לא ייתכן דרך אדוניי; והמה, דרכם לא־ייתכן. יח בשוב־צדיק מצדקתו, ועשה עוול--ומת, בהם. יט ובשוב רשע מרשעתו, ועשה משפט וצדקה--עליהם, הוא יחיה. כ ואמרתם, לא ייתכן דרך אדוניי; איש כדרכיו אשפוט אתכם, בית ישראל. {פ}

כא ויהי בשתי עשרה שנה, בעשירי בחמישה לחודש--לגלותנו; בא־אליי הפליט מירושלים לאמור, הוכתה העיר. כב ויד־יהוה הייתה אליי בערב, לפני בוא הפליט, ויפתח את־פי, עד־בוא אליי בבוקר; וייפתח פי, ולא נאלמתי עוד. {פ}

כג ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. כד בן־אדם, יושבי החורבות האלה על־אדמת ישראל אומרים לאמור, אחד היה אברהם, ויירש את־הארץ; ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה. {ס}

כה לכן אמור אליהם כה־אמר אדוניי יהוה, על־הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל־גילוליכם--ודם תשפוכו; והארץ, תירשו. כו עמדתם על־חרבכם עשיתן תועבה, ואיש את־אשת ריעהו טימאתם; והארץ, תירשו. {ס}

כז כה־תאמר אליהם כה־אמר אדוניי יהוה, חי־אני, אם־לא אשר בחורבות בחרב ייפולו, ואשר על־פני השדה לחיה נתתיו לאוכלו; ואשר במצדות ובמערות, בדבר ימותו. כח ונתתי את־הארץ שממה ומשמה, ונשבת גאון עוזה; ושממו הרי ישראל, מאין עובר. כט וידעו, כי־אני יהוה, בתיתי את־הארץ שממה ומשמה, על כל־תועבותם אשר עשו. {פ}

ל ואתה בן־אדם--בני עמך הנדברים בך אצל הקירות, ובפתחי הבתים; ודיבר־חד את־אחד, איש את־אחיו לאמור, בואו־נא ושמעו, מה הדבר היוצא מאת יהוה. לא ויבואו אליך כמבוא־עם ויישבו לפניך, עמי, ושמעו את־דבריך, ואותם לא יעשו: כי־עגבים בפיהם המה עושים, אחרי בצעם ליבם הולך. לב והנך להם כשיר עגבים, יפה קול ומטיב נגן; ושמעו, את־דבריך, ועושים אינם, אותם. לג ובבואה: הנה באה--וידעו, כי נביא היה בתוכם. {פ}