תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק ז

א ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. ב ואתה בן־אדם, כה־אמר אדוניי יהוה לאדמת ישראל--קץ: בא הקץ, על־ארבע כנפות הארץ. ג עתה, הקץ עלייך, ושילחתי אפי בך, ושפטתיך כדרכייך; ונתתי עלייך, את כל־תועבותייך. ד ולא־תחוס עיני עלייך, ולא אחמול: כי דרכייך עלייך אתן, ותועבותייך בתוכך תהיינה, וידעתם, כי־אני יהוה. {פ}

ה כה אמר, אדוניי יהוה: רעה אחת רעה, הנה באה. ו קץ בא, בא הקץ הקיץ אלייך; הנה, באה. ז באה הצפירה אליך, יושב הארץ; בא העת, קרוב היום מהומה--ולא־הד הרים. ח עתה מקרוב, אשפוך חמתי עלייך, וכיליתי אפי בך, ושפטתיך כדרכייך; ונתתי עלייך, את כל־תועבותייך. ט ולא־תחוס עיני, ולא אחמול: כדרכייך עלייך אתן, ותועבותייך בתוכך תהיינה, וידעתם, כי אני יהוה מכה. י הנה היום, הנה באה: יצאה, הצפירה--צץ המטה, פרח הזדון. יא החמס קם, למטה־רשע; לא־מהם ולא מהמונם, ולא מהמהם--ולא־נוה בהם. יב בא העת, הגיע היום--הקונה אל־ישמח, והמוכר אל־יתאבל: כי חרון, אל־כל־המונה. יג כי המוכר, אל־הממכר לא ישוב, ועוד בחיים, חיתם: כי־חזון אל־כל־המונה לא ישוב, ואיש בעוונו חיתו לא יתחזקו. יד תקעו בתקוע והכין הכול, ואין הולך למלחמה: כי חרוני, אל־כל־המונה. טו החרב בחוץ, והדבר והרעב מבית: אשר בשדה, בחרב ימות, ואשר בעיר, רעב ודבר יאכלנו. טז ופלטו, פליטיהם, והיו אל־ההרים כיוני הגיאיות כולם, הומות--איש, בעוונו. יז כל־הידיים, תרפינה; וכל־ברכיים, תלכנה מים. יח וחגרו שקים, וכיסתה אותם פלצות; ואל כל־פנים בושה, ובכל־ראשיהם קורחה. יט כספם בחוצות ישליכו, וזהבם לנידה יהיה--כספם וזהבם לא־יוכל להצילם ביום עברת יהוה, נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו: כי־מכשול עוונם, היה. כ וצבי עדייו לגאון שמהו, וצלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו; על־כן נתתיו להם, לנידה. כא ונתתיו ביד־הזרים לבז, ולרשעי הארץ לשלל; וחיללוהו. כב והסיבותי פניי מהם, וחיללו את־צפוני; ובאו־בה פריצים, וחיללוה. {פ}

כג עשה, הרתוק: כי הארץ, מלאה משפט דמים, והעיר, מלאה חמס. כד והבאתי רעי גויים, וירשו את־בתיהם; והשבתי גאון עזים, וניחלו מקדשיהם. כה קפדה־בא; וביקשו שלום, ואין. כו הווה על־הווה תבוא, ושמועה אל־שמועה תהיה; וביקשו חזון, מנביא--ותורה תאבד מכוהן, ועצה מזקנים. כז המלך יתאבל, ונשיא ילבש שממה, וידי עם־הארץ, תיבהלנה; מדרכם אעשה אותם, ובמשפטיהם אשפטם, וידעו, כי־אני יהוה. {פ}