תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק כא

א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. ב בן-אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף, אל-דרום; והינבא אל-יער השדה, נגב. ג ואמרת ליער הנגב, שמע דבר-יהוה: כה-אמר אדוניי יהוה הנני מצית-בך אש ואכלה בך כל-עץ-לח וכל-עץ יבש לא-תכבה, להבת שלהבת, ונצרבו-בה כל-פנים, מנגב צפונה. ד וראו, כל-בשר, כי אני יהוה, ביערתיה: לא, תכבה. ה ואומר, אהה אדוניי יהוה; המה אומרים לי, הלוא ממשל משלים הוא. {פ}

ו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. ז בן-אדם, שים פניך אל-ירושלים, והטף, אל-מקדשים; והינבא, אל-אדמת ישראל. ח ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר יהוה, הנני אלייך, והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך, צדיק ורשע. ט יען אשר-הכרתי ממך, צדיק ורשע; לכן תצא חרבי מתערה, אל-כל-בשר--מנגב צפון. י וידעו, כל-בשר, כי אני יהוה, הוצאתי חרבי מתערה: לא תשוב, עוד. {ס}

יא ואתה בן-אדם, היאנח; בשברון מותניים ובמרירות, תיאנח לעיניהם. יב והיה כי-יאמרו אליך, על-מה אתה נאנח; ואמרת אל-שמועה כי-באה ונמס כל-לב ורפו כל-ידיים וכיהתה כל-רוח, וכל-ברכיים תלכנה מים--הנה באה ונהייתה, נאום אדוניי יהוה. {פ}

יג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. יד בן-אדם--הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי: אמור, חרב חרב הוחדה וגם-מרוטה. טו למען טבוח טבח הוחדה, למען-היה-לה ברק מורטה; או נשיש, שבט בני מואסת כל-עץ. טז וייתן אותה למורטה, לתפוש בכף; היא-הוחדה חרב והיא מורטה, לתת אותה ביד-הורג. יז זעק והיליל, בן-אדם--כי-היא הייתה בעמי, היא בכל-נשיאי ישראל; מגורי אל-חרב היו את-עמי, לכן ספוק אל-ירך. יח כי בוחן--ומה, אם-גם-שבט מואסת לא יהיה: נאום, אדוניי יהוה. {פ}

יט ואתה בן-אדם--הינבא, והך כף אל-כף; ותיכפל חרב שלישיתה, חרב חללים--היא חרב חלל הגדול, החודרת להם. כ למען למוג לב, והרבה המכשולים--על כל-שעריהם, נתתי אבחת-חרב; אח עשויה לברק, מעוטה לטבח. כא התאחדי הימיני, השימי השמילי; אנה, פנייך מועדות. כב וגם-אני, אכה כפי אל-כפי, והניחותי, חמתי: אני יהוה, דיברתי. {פ}

כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. כד ואתה בן-אדם שים-לך שניים דרכים, לבוא חרב מלך-בבל--מארץ אחד, ייצאו שניהם; ויד ברא, בראש דרך-עיר ברא. כה דרך תשים--לבוא חרב, את רבת בני-עמון; ואת-יהודה בירושלים, בצורה. כו כי-עמד מלך-בבל אל-אם הדרך, בראש שני הדרכים--לקסום-קסם: קילקל בחיצים שאל בתרפים, ראה בכבד. כז בימינו היה הקסם ירושלים, לשום כרים לפתוח פה ברצח, להרים קול, בתרועה--לשום כרים על-שערים, לשפוך סוללה לבנות דייק. כח והיה להם כקסום-שוא בעיניהם, שבועי שבועות להם; והוא-מזכיר עוון, להיתפש. {ס}

כט לכן, כה-אמר אדוניי יהוה, יען הזכרכם עוונכם, בהיגלות פשעיכם להיראות חטאותיכם בכול עלילותיכם--יען, היזכרכם, בכף, תיתפשו. {פ}

ל ואתה חלל רשע, נשיא ישראל, אשר-בא יומו, בעת עוון קץ. {ס}

לא כה אמר, אדוניי יהוה, הסיר המצנפת, והרים העטרה; זאת לא-זאת--השפלה הגבה, והגבוה השפיל. לב עווה עווה, עווה אשימנה; גם-זאת לא היה, עד-בוא אשר-לו המשפט ונתתיו. {פ}

לג ואתה בן-אדם, הינבא ואמרת כה אמר אדוניי יהוה, אל-בני עמון, ואל-חרפתם; ואמרת, חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה, להכיל, למען ברק. לד בחזות לך שוא, בקסום-לך כזב--לתת אותך, אל-צווארי חללי רשעים, אשר-בא יומם, בעת עוון קץ. לה השב, אל-תערה, במקום אשר-נבראת בארץ מכורותייך, אשפוט אותך. לו ושפכתי עלייך זעמי, באש עברתי אפיח עלייך; ונתתיך, ביד אנשים בוערים, חרשי, משחית. לז לאש תהיה לאוכלה, דמך יהיה בתוך הארץ; לא תיזכרי, כי אני יהוה דיברתי. {פ}