תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק כא

א ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. ב בן־אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף, אל־דרום; והינבא אל־יער השדה, נגב. ג ואמרת ליער הנגב, שמע דבר־יהוה: כה־אמר אדוניי יהוה הנני מצית־בך אש ואכלה בך כל־עץ־לח וכל־עץ יבש לא־תכבה, להבת שלהבת, ונצרבו־בה כל־פנים, מנגב צפונה. ד וראו, כל־בשר, כי אני יהוה, ביערתיה: לא, תכבה. ה ואומר, אהה אדוניי יהוה; המה אומרים לי, הלוא ממשל משלים הוא. {פ}

ו ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. ז בן־אדם, שים פניך אל־ירושלים, והטף, אל־מקדשים; והינבא, אל־אדמת ישראל. ח ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר יהוה, הנני אלייך, והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך, צדיק ורשע. ט יען אשר־הכרתי ממך, צדיק ורשע; לכן תצא חרבי מתערה, אל־כל־בשר--מנגב צפון. י וידעו, כל־בשר, כי אני יהוה, הוצאתי חרבי מתערה: לא תשוב, עוד. {ס}

יא ואתה בן־אדם, היאנח; בשברון מותניים ובמרירות, תיאנח לעיניהם. יב והיה כי־יאמרו אליך, על־מה אתה נאנח; ואמרת אל־שמועה כי־באה ונמס כל־לב ורפו כל־ידיים וכיהתה כל־רוח, וכל־ברכיים תלכנה מים--הנה באה ונהייתה, נאום אדוניי יהוה. {פ}

יג ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. יד בן־אדם--הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי: אמור, חרב חרב הוחדה וגם־מרוטה. טו למען טבוח טבח הוחדה, למען־היה־לה ברק מורטה; או נשיש, שבט בני מואסת כל־עץ. טז וייתן אותה למורטה, לתפוש בכף; היא־הוחדה חרב והיא מורטה, לתת אותה ביד־הורג. יז זעק והיליל, בן־אדם--כי־היא הייתה בעמי, היא בכל־נשיאי ישראל; מגורי אל־חרב היו את־עמי, לכן ספוק אל־ירך. יח כי בוחן--ומה, אם־גם־שבט מואסת לא יהיה: נאום, אדוניי יהוה. {פ}

יט ואתה בן־אדם--הינבא, והך כף אל־כף; ותיכפל חרב שלישיתה, חרב חללים--היא חרב חלל הגדול, החודרת להם. כ למען למוג לב, והרבה המכשולים--על כל־שעריהם, נתתי אבחת־חרב; אח עשויה לברק, מעוטה לטבח. כא התאחדי הימיני, השימי השמילי; אנה, פנייך מועדות. כב וגם־אני, אכה כפי אל־כפי, והניחותי, חמתי: אני יהוה, דיברתי. {פ}

כג ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. כד ואתה בן־אדם שים־לך שניים דרכים, לבוא חרב מלך־בבל--מארץ אחד, ייצאו שניהם; ויד ברא, בראש דרך־עיר ברא. כה דרך תשים--לבוא חרב, את רבת בני־עמון; ואת־יהודה בירושלים, בצורה. כו כי־עמד מלך־בבל אל־אם הדרך, בראש שני הדרכים--לקסום־קסם: קילקל בחיצים שאל בתרפים, ראה בכבד. כז בימינו היה הקסם ירושלים, לשום כרים לפתוח פה ברצח, להרים קול, בתרועה--לשום כרים על־שערים, לשפוך סוללה לבנות דייק. כח והיה להם כקסום־שוא בעיניהם, שבועי שבועות להם; והוא־מזכיר עוון, להיתפש. {ס}

כט לכן, כה־אמר אדוניי יהוה, יען הזכרכם עוונכם, בהיגלות פשעיכם להיראות חטאותיכם בכול עלילותיכם--יען, היזכרכם, בכף, תיתפשו. {פ}

ל ואתה חלל רשע, נשיא ישראל, אשר־בא יומו, בעת עוון קץ. {ס}

לא כה אמר, אדוניי יהוה, הסיר המצנפת, והרים העטרה; זאת לא־זאת--השפלה הגבה, והגבוה השפיל. לב עווה עווה, עווה אשימנה; גם־זאת לא היה, עד־בוא אשר־לו המשפט ונתתיו. {פ}

לג ואתה בן־אדם, הינבא ואמרת כה אמר אדוניי יהוה, אל־בני עמון, ואל־חרפתם; ואמרת, חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה, להכיל, למען ברק. לד בחזות לך שוא, בקסום־לך כזב--לתת אותך, אל־צווארי חללי רשעים, אשר־בא יומם, בעת עוון קץ. לה השב, אל־תערה, במקום אשר־נבראת בארץ מכורותייך, אשפוט אותך. לו ושפכתי עלייך זעמי, באש עברתי אפיח עלייך; ונתתיך, ביד אנשים בוערים, חרשי, משחית. לז לאש תהיה לאוכלה, דמך יהיה בתוך הארץ; לא תיזכרי, כי אני יהוה דיברתי. {פ}