תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק כד

א ויהי דבר־יהוה אליי בשנה התשיעית, בחודש העשירי, בעשור לחודש, לאמור. ב בן־אדם, כתוב־לך את־שם היום--את־עצם, היום הזה: סמך מלך־בבל אל־ירושלים, בעצם היום הזה. ג ומשול אל־בית־המרי, משל, ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה: שפות הסיר שפות, וגם־יצוק בו מים. ד אסוף נתחיה אליה, כל־נתח טוב ירך וכתף; מבחר עצמים, מלא. ה מבחר הצאן לקוח, וגם דור העצמים תחתיה; רתח רתחיה, גם־בשלו עצמיה בתוכה. {ס}

ו לכן כה־אמר אדוניי יהוה, אוי עיר הדמים--סיר אשר חלאתה בה, וחלאתה לא יצאה ממנה; לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא־נפל עליה גורל. ז כי דמה בתוכה היה, על־צחיח סלע שמתהו; לא שפכתהו על־הארץ, לכסות עליו עפר. ח להעלות חמה לנקום נקם, נתתי את־דמה על־צחיח סלע--לבלתי, היכסות. {פ}

ט לכן, כה אמר אדוניי יהוה, אוי, עיר הדמים; גם־אני, אגדיל המדורה. י הרבה העצים הדלק האש, התם הבשר; והרקח, המרקחה, והעצמות, ייחרו. יא והעמידהא על־גחליה, ריקה: למען תיחם וחרה נחושתה, וניתכה בתוכה טומאתה--תיתום, חלאתה. יב תאונים, הלאת, ולא־תצא ממנה רבת חלאתה, באש חלאתה. יג בטומאתך, זימה: יען טיהרתיך, ולא טהרת--מטומאתך לא תטהרי־עוד, עד־הניחי את־חמתי בך. יד אני יהוה דיברתי באה ועשיתי, לא־אפרע ולא־אחוס ולא אינחם: כדרכייך וכעלילותייך שפטוך, נאום אדוניי יהוה. {פ}

טו ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. טז בן־אדם, הנני לוקח ממך את־מחמד עיניך במגפה; ולא תספוד ולא תבכה, ולא תבוא דמעתך. יז היאנק דום, מתים אבל לא־תעשה--פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך; ולא תעטה על־שפם, ולחם אנשים לא תאכל. יח ואדבר אל־העם בבוקר, ותמת אשתי בערב; ואעש בבוקר, כאשר צוויתי. יט ויאמרו אליי, העם: הלוא־תגיד לנו מה־אלה לנו, כי אתה עושה. כ ואומר, אליהם: דבר־יהוה--היה אליי, לאמור. כא אמור לבית ישראל, כה־אמר אדוניי יהוה, הנני מחלל את־מקדשי גאון עוזכם, מחמד עיניכם ומחמל נפשכם; ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם, בחרב ייפולו. כב ועשיתם, כאשר עשיתי: על־שפם לא תעטו, ולחם אנשים לא תאכלו. כג ופארכם על־ראשיכם, ונעליכם ברגליכם--לא תספדו, ולא תבכו; ונמקותם, בעוונותיכם, ונהמתם, איש אל־אחיו. כד והיה יחזקאל לכם למופת, ככול אשר־עשה תעשו: בבואה--וידעתם, כי אני אדוניי יהוה. {ס}

כה ואתה בן־אדם--הלוא ביום קחתי מהם את־מעוזם, משוש תפארתם: את־מחמד עיניהם ואת־משא נפשם, בניהם ובנותיהם. כו ביום ההוא, יבוא הפליט אליך, להשמעות, אוזניים. כז ביום ההוא, ייפתח פיך את־הפליט, ותדבר, ולא תיאלם עוד; והיית להם למופת, וידעו כי־אני יהוה. {פ}