תנ"ך מנוקד

תנ"ך - יחזקאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח

יחזקאל פרק לד

א ויהי דבר־יהוה, אליי לאמור. ב בן־אדם, הינבא על־רועי ישראל; הינבא ואמרת אליהם לרועים כה אמר אדוניי יהוה, הוי רועי־ישראל אשר היו רועים אותם--הלוא הצאן, ירעו הרועים. ג את־החלב תאכלו ואת־הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו; הצאן, לא תרעו. ד את־הנחלות לא חיזקתם ואת־החולה לא־ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת־הנידחת לא השבותם, ואת־האובדת לא ביקשתם; ובחוזקה רדיתם אותם, ובפרך. ה ותפוצינה, מבלי רועה; ותהיינה לאוכלה לכל־חית השדה, ותפוצינה. ו ישגו צאני בכל־ההרים, ועל כל־גבעה רמה; ועל כל־פני הארץ נפוצו צאני, ואין דורש ואין מבקש. ז לכן רועים, שמעו את־דבר יהוה. ח חי־אני נאום אדוניי יהוה, אם־לא יען היות־צאני לבז ותהיינה צאני לאוכלה לכל־חית השדה מאין רועה, ולא־דרשו רועיי, את־צאני; וירעו הרועים אותם, ואת־צאני לא רעו. ט לכן, הרועים--שמעו, דבר־יהוה. י כה־אמר אדוניי יהוה, הנני אל־הרועים ודרשתי את־צאני מידם והשבתים מרעות צאן, ולא־ירעו עוד הרועים, אותם; והצלתי צאני מפיהם, ולא־תהיינה להם לאוכלה. {ס}

יא כי כה אמר, אדוניי יהוה: הנני־אני, ודרשתי את־צאני וביקרתים. יב כבקרת רועה עדרו ביום־היותו בתוך־צאנו, נפרשות--כן, אבקר את־צאני; והצלתי אתהם, מכל־המקומות אשר נפוצו שם, ביום ענן, וערפל. יג והוצאתים מן־העמים, וקיבצתים מן־הארצות, והביאותים, אל־אדמתם; ורעיתים, אל־הרי ישראל, באפיקים, ובכול מושבי הארץ. יד במרעה־טוב ארעה אותם, ובהרי מרום־ישראל יהיה נווהם; שם תרבצנה בנווה טוב, ומרעה שמן תרעינה אל־הרי ישראל. טו אני ארעה צאני ואני ארביצם, נאום אדוניי יהוה. טז את־האובדת אבקש, ואת־הנידחת אשיב, ולנשברת אחבוש, ואת־החולה אחזק; ואת־השמנה ואת־החזקה אשמיד, ארענה במשפט. יז ואתנה צאני, כה אמר אדוניי יהוה: הנני שופט בין־שה לשה, לאילים ולעתודים. יח המעט מכם, המרעה הטוב תרעו, ויתר מרעיכם, תרמסו ברגליכם; ומשקע־מים תשתו--ואת הנותרים, ברגליכם תרפושון. יט וצאני--מרמס רגליכם תרעינה, ומרפש רגליכם תשתינה. {פ}

כ לכן, כה אמר אדוניי יהוה--אליהם: הנני־אני--ושפטתי בין־שה בריה, ובין שה רזה. כא יען, בצד ובכתף תהדופו, ובקרניכם תנגחו, כל־הנחלות--עד אשר הפיצותם אותנה, אל־החוצה. כב והושעתי לצאני, ולא־תהיינה עוד לבז; ושפטתי, בין שה לשה. כג והקימותי עליהם רועה אחד, ורעה אתהן--את, עבדי דויד; הוא ירעה אותם, והוא־יהיה להן לרועה. כד ואני יהוה, אהיה להם לאלוהים, ועבדי דויד, נשיא בתוכם: אני יהוה, דיברתי. כה וכרתי להם ברית שלום, והשבתי חיה־רעה מן־הארץ; וישבו במדבר לבטח, וישנו ביערים. כו ונתתי אותם וסביבות גבעתי, ברכה; והורדתי הגשם בעיתו, גשמי ברכה יהיו. כז ונתן עץ השדה את־פרייו, והארץ תיתן יבולה, והיו על־אדמתם, לבטח; וידעו כי־אני יהוה, בשברי את־מוטות עולם, והצלתים, מיד העובדים בהם. כח ולא־יהיו עוד בז לגויים, וחית הארץ לא תאכלם; וישבו לבטח, ואין מחריד. כט והקימותי להם מטע, לשם; ולא־יהיו עוד אסופי רעב, בארץ, ולא־ישאו עוד, כלימת הגויים. ל וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם--איתם; והמה, עמי בית ישראל--נאום, אדוניי יהוה. לא ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם: אני, אלוהיכם--נאום, אדוניי יהוה. {פ}