תרגום אונקלוס מנוקד

תרגום אונקלוס - בראשית - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ

בראשית פרק לח

א והוה בעידנא ההוא, ונחת יהודה מלוות אחוהי; וסטא לוות גוברא עדולמאה, ושמיה חירה. ב וחזא תמן יהודה בת גבר תגר, ושמיה שוע; ונסבה, ועאל לוותה. ג ועדיאת, וילידת בר; וקרא ית שמיה, ער. ד ועדיאת עוד, וילידת בר; וקרת ית שמיה, אונן. ה ואוסיפת עוד וילידת בר, וקרת ית שמיה שלה; והוה בכזיב, כד ילידת יתיה. ו ונסיב יהודה איתתא, לער בוכריה; ושמה, תמר. ז והוה, ער בוכריה דיהודה--ביש, קודם ה'; ואמיתיה, ה'. ח ואמר יהודה לאונן, עול לוות איתת אחוך ויבים יתה; ואקים זרעא, לאחוך. ט וידע אונן, ארי לא על שמיה מתקרי זרעא; והוי כד עליל לוות איתת אחוהי, ומחביל אורחיה על ארעא, בדיל דלא לקיימא זרעא, לאחוהי. י ובאיש קודם ה', דעבד; ואמית, אף יתיה. יא ואמר יהודה לתמר כלתיה תיבי ארמלא בית אבוייך, עד דירבי שלה ברי--ארי אמר, דלמא ימות אף הוא כאחוהי; ואזלת תמר, ויתיבת בית אבוהא. יב וסגיאו, יומיא, ומיתת, בת שוע איתת יהודה; ואתנחם יהודה, וסליק על גזזי עניה הוא וחירה רחמיה עדולמאה--לתמנת. יג ואתחווא לתמר, למימר: הא חמוייך סליק לתמנת, למיגז עניה. יד ואעדיאת לבושי ארמלותה מינה, ואתכסיאת בעיפא ואיתקנת, ויתיבת בפרשות עיניים, דעל אורח תמנת: ארי חזת, ארי רבא שלה, והיא, לא אתייהיבת ליה לאיתו. טו וחזה יהודה, וחשבה כנפקת ברא: ארי כסיאת, אפהא. טז וסטא לוותה לאורחא, ואמר הבי כען איעול לוותיך, ארי לא ידע, ארי כלתיה היא; ואמרת, מא תיתין לי, ארי תיעול, לוותי. יז ואמר, אנא אשדר גדיא בר עיזי מן ענא; ואמרת, אם תיתין משכונא עד דתשלח. יח ואמר, מא משכונא דאתין ליך, ואמרת עזקתך ושושיפך, וחוטרך דבידך; ויהב לה ועאל לוותה, ועדיאת ליה. יט וקמת ואזלת, ואעדיאת עיפה מינה; ולבישת, לבושי ארמלותה. כ ושדר יהודה ית גדיא בר עיזי, ביד רחמיה עדולמאה, למיסב משכונא, מידא דאיתתא; ולא, אשכחה. כא ושאיל ית אנשי אתרה, למימר, אן מקדשתא דהיא בעיניים, על אורחא; ואמרו, לית הכא מקדשתא. כב ותב, לוות יהודה, ואמר, לא אשכחתה; ואף אנשי אתרא אמרו, לית הכא מקדשתא. כג ואמר יהודה תיסב לה, דלמא נהי חוך; הא שדרית גדיא הדין, ואת לא אשכחתה. כד והוה כתלתות ירחיא, ואתחווא ליהודה למימר זניאת תמר כלתך, ואף הא מעדיא, מזנותה; ואמר יהודה, אפקוהא ותיתוקד. כה היא מיתפקא, והיא שלחת לחמוהא למימר, לגבר דאילין דיליה, מיניה אנא מעדיא; ואמרת, אשתמודע כען--דמאן עזקתא ושושיפיא וחוטרא, האילין. כו ואשתמודע יהודה, ואמר זכאה מיני מעדיא, ארי על כין לא יהבתה, לשלה ברי; ולא אוסיף עוד, למידעה. כז והוה, בעידן מילדה; והא תיומין, במעהא. כח והוה במילדה, ויהב ידא; ונסיבת חיתא, וקטרת על ידיה זהוריתא למימר, דין, נפק קדמותא. כט והוה כד אתיב ידיה, והא נפק אחוהי, ואמרת, מא תקוף סגי עלך למתקף; וקרא שמיה, פרץ. ל ובתר כין נפק אחוהי, דעל ידיה זהוריתא; וקרא שמיה, זרח. {ס}