תרגום אונקלוס מנוקד

תרגום אונקלוס - בראשית - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ

בראשית פרק לד

א ונפקת דינה בת לאה, דילידת ליעקוב, למחזי, בבנת ארעא. ב וחזא יתה שכם בר חמור, חיוואה--רבא דארעא; ודבר יתה ושכיב יתה, ועניה. ג ואתרעיאת נפשיה, בדינה בת יעקוב; ורחים, ית עולימתא, ומלי, על ליבה דעולימתא. ד ואמר שכם, לחמור אבוהי למימר: סב לי ית עולימתא הדא, לאיתו. ה ויעקוב שמע, ארי סאיב ית דינה ברתיה, ובנוהי הוו עם גיתוהי, בחקלא; ושתיק יעקוב, עד מיתיהון. ו ונפק חמור אבוהי דשכם, לוות יעקוב, למללא, עימיה. ז ובני יעקוב עאלו מן חקלא, כד שמעו, ואתנסיסו גובריא, ותקיף להון לחדא: ארי קלנא עבד בישראל, למשכב ית בת יעקוב, וכין, לא כשר דיתעביד. ח ומליל חמור, עימהון למימר: שכם ברי, אתרעיאת נפשיה בברתכון--הבו כען יתה ליה, לאיתו. ט ואתחתנו, בנא: בנתכון, תיתנון לנא, וית בנתנא, תיסבון לכון. י ועימנא, תיתבון; וארעא, תהי קודמיכון--תיבו ועבידו בה סחורתא, ואחסינו בה. יא ואמר שכם לאבוהא ולאחהא, אשכח רחמין בעיניכון; ודתימרון לי, אתין. יב אסגו עליי לחדא, מוהרין ומתנן, ואתין, כמא דתימרון לי; והבו לי ית עולימתא, לאיתו. יג ואתיבו בני יעקוב ית שכם וית חמור אבוהי, בחוכמא--ומלילו: דסאיב, ית דינה אחתהון. יד ואמרו להון, לא ניכול למעבד פתגמא הדין--למיתן ית אחתנא, לגבר דליה עורלה: ארי חיסודא היא, לנא. טו ברם בדא, ניטפס לכון: אם תהון כוותנא, למגזר לכון כל דכורא. טז וניתין ית בנתנא לכון, וית בנתכון ניסב לנא; וניתיב עימכון, ונהי לעמא חד. יז ואם לא תקבלון מיננא, למגזר--ונדבר ית ברתנא, וניזיל. יח ושפרו פתגמיהון, בעיני חמור, ובעיני, שכם בר חמור. יט ולא אוחר עולימא למעבד פתגמא, ארי אתרעי בבת יעקוב; והוא יקיר, מכול בית אבוהי. כ ואתא חמור ושכם בריה, לתרע קרתהון; ומלילו עם אנשי קרתהון, למימר. כא גובריא האילין שלם אינון עימנא, וייתבון בארעא ויעבדון בה סחורתא, וארעא הא פתיות ידין, קודמיהון; ית בנתהון ניסב לנא לנשין, וית בנתנא ניתין להון. כב ברם בדא ייטפסון לנא גובריא, למיתב עימנא--למהוי, לעמא חד: במגזר לנא כל דכורא, כמא דאינון גזירין. כג גיתיהון וקניינהון וכל בעירהון, הלא דילנא אינון; ברם ניטפס להון, וייתבון עימנא. כד וקבילו מן חמור ומן שכם בריה, כל נפקי תרע קרתיה; וגזרו, כל דכורא--כל נפקי, תרע קרתיה. כה והוה ביומא תליתאה כד תקיפו עליהון כיביהון, ונסיבו תרין בני יעקוב שמעון ולוי אחי דינה גבר חרביה, ועאלו על קרתא, דיתבא לרוחצן; וקטלו, כל דכורא. כו וית חמור וית שכם בריה, קטלו לפתגם דחרב; ודברו ית דינה מבית שכם, ונפקו. כז בני יעקוב, עאלו לחלצא קטיליא, ובזו, קרתא--דסאיבו, אחתהון. כח ית ענהון וית תוריהון, וית חמריהון, וית דבקרתא וית דבחקלא, בזו. כט וית כל נכסיהון וית כל טפלהון וית נשיהון, שבו ובזו; וית, כל דבביתא. ל ואמר יעקוב לשמעון וללוי, עכרתון יתי, למיתן דבבו בינא ובין יתיב ארעא, בכנענאה ובפריזאה; ואנא, עם דמניין, ויתכנשון עליי וימחונני, ואשתיצי אנא ואנש ביתי. לא ואמרו: הכנפקת ברא, יתעביד לאחתנא. {פ}