תנ"ך מנוקד

תנ"ך - בראשית - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ

בראשית פרק יט

א ויבואו שני המלאכים סדומה, בערב, ולוט, יושב בשער־סדום; וירא־לוט ויקם לקראתם, וישתחו אפיים ארצה. ב ויאמר הנה נא־אדוניי, סורו נא אל־בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם, והשכמתם, והלכתם לדרככם; ויאמרו לא, כי ברחוב נלין. ג ויפצר־בם מאוד--ויסורו אליו, ויבואו אל־ביתו; ויעש להם משתה, ומצות אפה ויאכלו. ד טרם, ישכבו, ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על־הבית, מנער ועד־זקן: כל־העם, מקצה. ה ויקראו אל־לוט ויאמרו לו, איה האנשים אשר־באו אליך הלילה; הוציאם אלינו, ונדעה אותם. ו וייצא אליהם לוט, הפתחה; והדלת, סגר אחריו. ז ויאמר: אל־נא אחיי, תרעו. ח הנה־נא לי שתי בנות, אשר לא־ידעו איש--אוציאה־נא אתהן אליכם, ועשו להן כטוב בעיניכם; רק לאנשים האל, אל־תעשו דבר, כי־על־כן באו, בצל קורתי. ט ויאמרו גש־הלאה, ויאמרו האחד בא־לגור וישפוט שפוט--עתה, נרע לך מהם; ויפצרו באיש בלוט מאוד, וייגשו לשבור הדלת. י וישלחו האנשים את־ידם, ויביאו את־לוט אליהם הביתה; ואת־הדלת, סגרו. יא ואת־האנשים אשר־פתח הבית, הכו בסנוורים, מקטון, ועד־גדול; וילאו, למצוא הפתח. יב ויאמרו האנשים אל־לוט, עוד מי־לך פה--חתן ובניך ובנותיך, וכול אשר־לך בעיר: הוצא, מן־המקום. יג כי־משחיתים אנחנו, את־המקום הזה: כי־גדלה צעקתם את־פני יהוה, וישלחנו יהוה לשחתה. יד וייצא לוט וידבר אל־חתניו לוקחי בנותיו, ויאמר קומו צאו מן־המקום הזה, כי־משחית יהוה, את־העיר; ויהי כמצחק, בעיני חתניו. טו וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לאמור: קום קח את־אשתך ואת־שתי בנותיך, הנמצאות--פן־תיספה, בעוון העיר. טז ויתמהמה--ויחזיקו האנשים בידו וביד־אשתו וביד שתי בנותיו, בחמלת יהוה עליו; ויוציאוהו ויניחוהו, מחוץ לעיר. יז ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר הימלט על־נפשך--אל־תביט אחריך, ואל־תעמוד בכל־הכיכר: ההרה הימלט, פן־תיספה. יח ויאמר לוט, אליהם: אל־נא, אדוניי. יט הנה־נא מצא עבדך חן, בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עימדי, להחיות את־נפשי; ואנוכי, לא אוכל להימלט ההרה--פן־תדבקני הרעה, ומתי. כ הנה־נא העיר הזאת קרובה, לנוס שמה--והיא מצער; אימלטה נא שמה, הלוא מצער היא--ותחי נפשי. כא ויאמר אליו--הנה נשאתי פניך, גם לדבר הזה: לבלתי הופכי את־העיר, אשר דיברת. כב מהר, הימלט שמה, כי לא אוכל לעשות דבר, עד־בואך שמה; על־כן קרא שם־העיר, צוער. כג השמש, יצא על־הארץ; ולוט, בא צוערה. כד ויהוה, המטיר על־סדום ועל־עמורה--גופרית ואש: מאת יהוה, מן־השמיים. כה ויהפוך את־הערים האל, ואת כל־הכיכר, ואת כל־יושבי הערים, וצמח האדמה. כו ותבט אשתו, מאחריו; ותהי, נציב מלח. כז וישכם אברהם, בבוקר: אל־המקום--אשר־עמד שם, את־פני יהוה. כח וישקף, על־פני סדום ועמורה, ועל־כל־פני, ארץ הכיכר; וירא, והנה עלה קיטור הארץ, כקיטור, הכבשן. כט ויהי, בשחת אלוהים את־ערי הכיכר, ויזכור אלוהים, את־אברהם; וישלח את־לוט, מתוך ההפיכה, בהפוך את־הערים, אשר־ישב בהן לוט. ל ויעל לוט מצוער ויישב בהר, ושתי בנותיו עימו, כי ירא, לשבת בצוער; ויישב, במערה--הוא, ושתי בנותיו. לא ותאמר הבכירה אל־הצעירה, אבינו זקן; ואיש אין בארץ לבוא עלינו, כדרך כל־הארץ. לב לכה נשקה את־אבינו יין, ונשכבה עימו; ונחייה מאבינו, זרע. לג ותשקינה את־אביהן יין, בלילה הוא; ותבוא הבכירה ותשכב את־אביה, ולא־ידע בשכבה ובקומה. לד ויהי, ממוחרת, ותאמר הבכירה אל־הצעירה, הן־שכבתי אמש את־אבי; נשקנו יין גם־הלילה, ובואי שכבי עימו, ונחייה מאבינו, זרע. לה ותשקינה גם בלילה ההוא, את־אביהן--יין; ותקם הצעירה ותשכב עימו, ולא־ידע בשכבה ובקומה. לו ותהרינה שתי בנות־לוט, מאביהן. לז ותלד הבכירה בן, ותקרא שמו מואב: הוא אבי־מואב, עד־היום. לח והצעירה גם־היא ילדה בן, ותקרא שמו בן־עמי: הוא אבי בני־עמון, עד־היום. {ס}