תנ"ך מנוקד

תנ"ך - בראשית - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ

בראשית פרק לח

א ויהי בעת ההיא, ויירד יהודה מאת אחיו; ויט עד־איש עדולמי, ושמו חירה. ב וירא־שם יהודה בת־איש כנעני, ושמו שוע; וייקחהא, ויבוא אליה. ג ותהר, ותלד בן; ויקרא את־שמו, ער. ד ותהר עוד, ותלד בן; ותקרא את־שמו, אונן. ה ותוסף עוד ותלד בן, ותקרא את־שמו שלה; והיה בכזיב, בלדתה אותו. ו וייקח יהודה אישה, לער בכורו; ושמה, תמר. ז ויהי, ער בכור יהודה--רע, בעיני יהוה; וימיתהו, יהוה. ח ויאמר יהודה לאונן, בוא אל־אשת אחיך ויבם אותה; והקם זרע, לאחיך. ט ויידע אונן, כי לא לו יהיה הזרע; והיה אם־בא אל־אשת אחיו, ושיחת ארצה, לבלתי נתון־זרע, לאחיו. י ויירע בעיני יהוה, אשר עשה; וימת, גם־אותו. יא ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית־אביך, עד־יגדל שלה בני--כי אמר, פן־ימות גם־הוא כאחיו; ותלך תמר, ותשב בית אביה. יב וירבו, הימים, ותמת, בת־שוע אשת־יהודה; ויינחם יהודה, ויעל על־גוזזי צאנו הוא וחירה ריעהו העדולמי--תמנתה. יג ויוגד לתמר, לאמור: הנה חמיך עולה תמנתה, לגוז צאנו. יד ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עיניים, אשר על־דרך תמנתה: כי ראתה, כי־גדל שלה, והיא, לא־ניתנה לו לאישה. טו ויראהא יהודה, ויחשבהא לזונה: כי כיסתה, פניה. טז ויט אליה אל־הדרך, ויאמר הבה־נא אבוא אלייך, כי לא ידע, כי כלתו היא; ותאמר, מה־תיתן־לי, כי תבוא, אליי. יז ויאמר, אנוכי אשלח גדי־עיזים מן־הצאן; ותאמר, אם־תיתן עירבון עד שולחך. יח ויאמר, מה העירבון אשר אתן־לך, ותאמר חותמך ופתיליך, ומטך אשר בידך; וייתן־לה ויבוא אליה, ותהר לו. יט ותקם ותלך, ותסר צעיפה מעליה; ותלבש, בגדי אלמנותה. כ וישלח יהודה את־גדי העיזים, ביד ריעהו העדולמי, לקחת העירבון, מיד האישה; ולא, מצאה. כא וישאל את־אנשי מקומה, לאמור, איה הקדשה היא בעיניים, על־הדרך; ויאמרו, לא־הייתה בזה קדשה. כב וישב, אל־יהודה, ויאמר, לא מצאתיה; וגם אנשי המקום אמרו, לא־הייתה בזה קדשה. כג ויאמר יהודה תיקח־לה, פן נהיה לבוז; הנה שלחתי הגדי הזה, ואתה לא מצאתה. כד ויהי כמשלוש חודשים, ויוגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה, לזנונים; ויאמר יהודה, הוציאוה ותישרף. כה היא מוצאת, והיא שלחה אל־חמיה לאמור, לאיש אשר־אלה לו, אנוכי הרה; ותאמר, הכר־נא--למי החותמת והפתילים והמטה, האלה. כו ויכר יהודה, ויאמר צדקה ממני, כי־על־כן לא־נתתיה, לשלה בני; ולא־יסף עוד, לדעתה. כז ויהי, בעת לדתה; והנה תאומים, בבטנה. כח ויהי בלדתה, וייתן־יד; ותיקח המיילדת, ותקשור על־ידו שני לאמור, זה, יצא ראשונה. כט ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו, ותאמר, מה־פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו, פרץ. ל ואחר יצא אחיו, אשר על־ידו השני; ויקרא שמו, זרח. {ס}