תנ"ך מנוקד

תנ"ך - דברי הימים - הכול
דברי הימים א פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט - דברי הימים ב פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו

דברי הימים א פרק כא

א ויעמוד שטן, על־ישראל; ויסת, את־דויד, למנות, את־ישראל. ב ויאמר דויד אל־יואב, ואל־שרי העם, לכו ספרו את־ישראל, מבאר שבע ועד־דן; והביאו אליי, ואדעה את־מספרם. ג ויאמר יואב, יוסף יהוה על־עמו כהם מאה פעמים--הלוא אדוני המלך, כולם לאדוני לעבדים; למה יבקש זאת אדוני, למה יהיה לאשמה לישראל. ד ודבר־המלך, חזק על־יואב; וייצא יואב, ויתהלך בכל־ישראל, ויבוא, ירושלים. ה וייתן יואב את־מספר מפקד־העם, אל־דויד; ויהי כל־ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש, שולף חרב, ויהודה, ארבע מאות ושבעים אלף איש שולף חרב. ו ולוי, ובנימין, לא פקד, בתוכם: כי־נתעב דבר־המלך, את־יואב. ז ויירע בעיני האלוהים, על־הדבר הזה; ויך, את־ישראל. {ס} ח ויאמר דויד, אל־האלוהים, חטאתי מאוד, אשר עשיתי את־הדבר הזה; ועתה, העבר־נא את־עוון עבדך, כי נסכלתי, מאוד. {פ}

ט וידבר יהוה אל־גד, חוזה דויד לאמור. י לך ודיברת אל־דויד לאמור, כה אמר יהוה, שלוש, אני נוטה עליך: בחר־לך אחת מהנה, ואעשה־לך. יא ויבוא גד, אל־דויד; ויאמר לו כה־אמר יהוה, קבל־לך. יב אם־שלוש שנים רעב, ואם־שלושה חודשים נספה מפני־צריך וחרב אויביך למשגת, ואם־שלושת ימים חרב יהוה ודבר בארץ, ומלאך יהוה משחית בכל־גבול ישראל: ועתה ראה, מה־אשיב את־שולחי דבר. {ס} יג ויאמר דויד אל־גד, צר־לי מאוד; אפלה־נא ביד־יהוה, כי־רבים רחמיו מאוד, וביד־אדם, אל־אפול. יד וייתן יהוה דבר, בישראל; וייפול, מישראל, שבעים אלף, איש. טו וישלח האלוהים מלאך לירושלים, להשחיתה, וכהשחית ראה יהוה ויינחם על־הרעה, ויאמר למלאך המשחית רב עתה הרף ידך; ומלאך יהוה עומד, עם־גורן אורנן היבוסי. {ס} טז ויישא דויד את־עיניו, וירא את־מלאך יהוה עומד בין הארץ ובין השמיים, וחרבו שלופה בידו, נטויה על־ירושלים; וייפול דויד והזקנים מכוסים בשקים, על־פניהם. יז ויאמר דויד אל־האלוהים הלוא אני אמרתי למנות בעם, ואני־הוא אשר־חטאתי והרע הרעותי, ואלה הצאן, מה עשו; יהוה אלוהיי, תהי נא ידך בי ובבית אבי, ובעמך, לא למגפה. {ס} יח ומלאך יהוה אמר אל־גד, לאמור לדויד: כי יעלה דויד, להקים מזבח ליהוה, בגורן, אורנן היבוסי. יט ויעל דויד בדבר־גד, אשר דיבר בשם יהוה. כ וישב אורנן, וירא את־המלאך, וארבעת בניו עימו, מתחבאים; ואורנן, דש חיטים. כא ויבוא דויד, עד־אורנן; ויבט אורנן, וירא את־דויד, וייצא מן־הגורן, וישתחו לדויד אפיים ארצה. כב ויאמר דויד אל־אורנן, תנה־לי מקום הגורן, ואבנה־בו מזבח, ליהוה; בכסף מלא תנהו לי, ותיעצר המגפה מעל העם. כג ויאמר אורנן אל־דויד קח־לך, ויעש אדוני המלך הטוב בעיניו; ראה נתתי הבקר לעולות, והמוריגים לעצים והחיטים למנחה--הכול נתתי. כד ויאמר המלך דויד, לאורנן, לא, כי־קנה אקנה בכסף מלא: כי לא־אשא אשר־לך, ליהוה, והעלות עולה, חינם. כה וייתן דויד לאורנן, במקום, שקלי זהב, משקל שש מאות. כו וייבן שם דויד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים; ויקרא, אל־יהוה, ויענהו באש מן־השמיים, על מזבח העולה. {ס} כז ויאמר יהוה למלאך, וישב חרבו אל־נדנה. כח בעת ההיא--בראות דויד כי־ענהו יהוה, בגורן אורנן היבוסי; ויזבח, שם. כט ומשכן יהוה אשר־עשה משה במדבר, ומזבח העולה--בעת ההיא: בבמה, בגבעון. ל ולא־יכול דויד ללכת לפניו, לדרוש אלוהים: כי נבעת--מפני, חרב מלאך יהוה. {ס}