תנ"ך מנוקד

תנ"ך - שמות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ

שמות פרק יב

א ויאמר יהוה אל־משה ואל־אהרון, בארץ מצריים לאמור. ב החודש הזה לכם, ראש חודשים: ראשון הוא לכם, לחודשי השנה. ג דברו, אל־כל־עדת ישראל לאמור, בעשור, לחודש הזה: ויקחו להם, איש שה לבית־אבות--שה לבית. ד ואם־ימעט הבית, מהיות משה--ולקח הוא ושכנו הקרוב אל־ביתו, במכסת נפשות: איש לפי אוכלו, תכוסו על־השה. ה שה תמים זכר בן־שנה, יהיה לכם; מן־הכבשים ומן־העיזים, תיקחו. ו והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחודש הזה; ושחטו אותו, כול קהל עדת־ישראל--בין הערביים. ז ולקחו, מן־הדם, ונתנו על־שתי המזוזות, ועל־המשקוף--על, הבתים, אשר־יאכלו אותו, בהם. ח ואכלו את־הבשר, בלילה הזה: צלי־אש ומצות, על־מרורים יאכלוהו. ט אל־תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים: כי אם־צלי־אש, ראשו על־כרעיו ועל־קרבו. י ולא־תותירו ממנו, עד־בוקר; והנותר ממנו עד־בוקר, באש תשרופו. יא וככה, תאכלו אותו--מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא ליהוה. יב ועברתי בארץ־מצריים, בלילה הזה, והכיתי כל־בכור בארץ מצריים, מאדם ועד־בהמה; ובכל־אלוהי מצריים אעשה שפטים, אני יהוה. יג והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את־הדם, ופסחתי עליכם; ולא־יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצריים. יד והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג ליהוה: לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו. טו שבעת ימים, מצות תאכלו--אך ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם: כי כל־אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל--מיום הראשון, עד־יום השביעי. טז וביום הראשון, מקרא־קודש, וביום השביעי, מקרא־קודש יהיה לכם: כל־מלאכה, לא־ייעשה בהם--אך אשר ייאכל לכל־נפש, הוא לבדו ייעשה לכם. יז ושמרתם, את־המצות, כי בעצם היום הזה, הוצאתי את־צבאותיכם מארץ מצריים; ושמרתם את־היום הזה, לדורותיכם--חוקת עולם. יח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בערב, תאכלו, מצות: עד יום האחד ועשרים, לחודש--בערב. יט שבעת ימים--שאור, לא יימצא בבתיכם: כי כל־אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל--בגר, ובאזרח הארץ. כ כל־מחמצת, לא תאכלו; בכול, מושבותיכם, תאכלו, מצות. {פ}

כא ויקרא משה לכל־זקני ישראל, ויאמר אליהם: משכו, וקחו לכם צאן למשפחותיכם--ושחטו הפסח. כב ולקחתם אגודת איזוב, וטבלתם בדם אשר־בסף, והגעתם אל־המשקוף ואל־שתי המזוזות, מן־הדם אשר בסף; ואתם, לא תצאו איש מפתח־ביתו--עד־בוקר. כג ועבר יהוה, לנגוף את־מצריים, וראה את־הדם על־המשקוף, ועל שתי המזוזות; ופסח יהוה, על־הפתח, ולא ייתן המשחית, לבוא אל־בתיכם לנגוף. כד ושמרתם, את־הדבר הזה, לחוק־לך ולבניך, עד־עולם. כה והיה כי־תבואו אל־הארץ, אשר ייתן יהוה לכם--כאשר דיבר; ושמרתם, את־העבודה הזאת. כו והיה, כי־יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת, לכם. כז ואמרתם זבח־פסח הוא ליהוה, אשר פסח על־בתי בני־ישראל במצריים, בנוגפו את־מצריים, ואת־בתינו הציל; וייקוד העם, וישתחוו. כח וילכו ויעשו, בני ישראל: כאשר ציווה יהוה את־משה ואהרון, כן עשו. {ס}

כט ויהי בחצי הלילה, ויהוה הכה כל־בכור בארץ מצריים, מבכור פרעה היושב על־כיסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור; וכול, בכור בהמה. ל ויקם פרעה לילה, הוא וכל־עבדיו וכל־מצריים, ותהי צעקה גדולה, במצריים: כי־אין בית, אשר אין־שם מת. לא ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי--גם־אתם, גם־בני ישראל; ולכו עבדו את־יהוה, כדברכם. לב גם־צאנכם גם־בקרכם קחו כאשר דיברתם, ולכו; ובירכתם, גם־אותי. לג ותחזק מצריים על־העם, למהר לשלחם מן־הארץ: כי אמרו, כולנו מתים. לד ויישא העם את־בצקו, טרם יחמץ; משארותם צרורות בשמלותם, על־שכמם. לה ובני־ישראל עשו, כדבר משה; וישאלו, ממצריים, כלי־כסף וכלי זהב, ושמלות. לו ויהוה נתן את־חן העם, בעיני מצריים--וישאילום; וינצלו, את־מצריים. {פ}

לז ויסעו בני־ישראל מרעמסס, סוכותה, כשש־מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף. לח וגם־ערב רב, עלה איתם, וצאן ובקר, מקנה כבד מאוד. לט ויאפו את־הבצק אשר הוציאו ממצריים, עוגות מצות--כי לא חמץ: כי־גורשו ממצריים, ולא יכלו להתמהמה, וגם־צידה, לא־עשו להם. מ ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצריים--שלושים שנה, וארבע מאות שנה. מא ויהי, מקץ שלושים שנה, וארבע מאות, שנה; ויהי, בעצם היום הזה, יצאו כל־צבאות יהוה, מארץ מצריים. מב ליל שימורים הוא ליהוה, להוציאם מארץ מצריים: הוא־הלילה הזה ליהוה, שימורים לכל־בני ישראל לדורותם. {פ}

מג ויאמר יהוה אל־משה ואהרון, זאת חוקת הפסח: כל־בן־נכר, לא־יאכל בו. מד וכל־עבד איש, מקנת־כסף--ומלת אותו, אז יאכל בו. מה תושב ושכיר, לא־יאכל בו. מו בבית אחד ייאכל, לא־תוציא מן־הבית מן־הבשר חוצה; ועצם, לא תשברו־בו. מז כל־עדת ישראל, יעשו אותו. מח וכי־יגור איתך גר, ועשה פסח ליהוה--הימול לו כל־זכר ואז יקרב לעשותו, והיה כאזרח הארץ; וכל־ערל, לא־יאכל בו. מט תורה אחת, יהיה לאזרח, ולגר, הגר בתוככם. נ ויעשו, כל־בני ישראל: כאשר ציווה יהוה את־משה ואת־אהרון, כן עשו. {ס}

נא ויהי, בעצם היום הזה: הוציא יהוה את־בני ישראל, מארץ מצריים--על־צבאותם. {פ}